לפני כחצי שנה פרשתי מעבודתי כמנהל המחלקה האורתופדית בבית חולים קפלן. את כל חיי המקצועיים ביליתי ברפואה הציבורית, תחילה כמתמחה בכירורגיה כללית במרכז הרפואי סורוקה ובמחלקה האורתופדית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, ומ-1981 בבית חולים קפלן, תחילה כרופא בכיר, בהמשך כסגן מנהל בית חולים וב-19 השנים האחרונות כמנהל מחלקה.
עוד בעניין דומה
ב-1983 בשביתת הרופאים הגדולה שהסתיימה בדרמה של שביתת הרעב (ומי שמכיר אותי יודע ששביתת רעב היא רעיון בלתי נסבל עבורי), הגיעו רופאי המדינה למסקנה שמן המערכת הציבורית לא תצמח לנו ישועה כלכלית. עד לאותה שביתה חלום חיי היה לקבל קביעות בבית חולים ציבורי, להתקדם במקצוע ולעשות רפואה טובה. הוותיקים זוכרים בוודאי שאת מרפאות המומחים העברנו למוקדים מחוץ לבתי החולים. רופאי בית חולים קפלן הקימו מוקד במקלט ציבורי בשכונת חבצלת. בתום השביתה חשבתי שאם יכולתי לבדוק חולים (אז עוד לא קראו להם לקוחות) בבונקר בחבצלת אזי אפשר לבדקם גם אצלי בסלון בכפר בילו , וכך התחלתי בפרקטיקה פרטית.
יחד עם זאת הדגש היה על עבודתי בבית החולים. בשנים שבהן כיהנתי כסגן מנהל בית החולים קלטתי רופאים מיוצאי ברית המועצות לשעבר בבית החולים. תחילה לא ידענו "איך לאכול אותם". בדיעבד התברר שהעלייה הזו הצילה את מדינת ישראל בכלל ואת הרפואה בפרט. אך לצערנו עליית הרופאים המצוינת הזו נגמרה. כמנהל מחלקה קמתי כל יום בבוקר לקרב חדש. המלחמה הייתה על כך שיתנו לנו לעבוד! להילחם על חדרי הניתוח עבור הזקנות עם שברי צוואר הירך, לדאוג ליתר המקרים הדחופים ולשמור על תמהיל ניתוחים אלקטיביים על מנת שהמתמחים יקבלו התמחות מעשית אופטימלית. כל זאת עם תקני כוח אדם אנכרוניסטיים מימי פסיקת גולדנברג הידועה לשמצה. עשינו זאת תוך אלתורים כאלה ואחרים, כולל העסקת מתמחים במחלקה על קרן מחקרים. פרופסורה לא יצאה לי מזה, אבל משכורת לשני מתמחים על-תקניים יכולתי לשלם.
לשמחתי עבדתי עם צוות רופאים ואחיות מעולה! ההשקעה האישית והמסירות של הרופאים, בכירים ומתמחים כאחד, ושל צוות האחיות אפשרו מתן טיפול רפואי ברמה הגבוהה ביותר. כאשר אני מביט אחורה אני רק יכול להתגאות בצוות שלי.
מנקודת תצפית של מנהל בבית החולים צפיתי בצער רב בהידלדלות שני מקצועות יסוד חשובים ביותר ברפואה, כירורגיה כללית ורפואה פנימית. שני מקצועות שבתקופת היותי סטודנט בירושלים נחשבו כפסגת הרפואה. למחסור הכרוני במרדימים נחשפתי כמובן בשנותיי כמנתח אורתופדי, וללא העלייה הרוסית אנה היינו באים? יחד עם הידלדלות הכירורגיה הכללית והרפואה הפנימית החלו בוגרי הארץ לנהור למקצועות מבוקשים כמו כירורגיה פלסטית, רפואת עור, א.א.ג , עיניים ובמידה רבה גם אורתופדיה. על הפופולריות של המקצוע שלי כמובן שלא הצטערתי. דור המתמחים החדש עם פסיכומטרי בשמיים וציוני בגרות אולימפיים חיפש את החיים הקלים, ורצה פרנסה בצד המקצוע שירכוש בתום ההתמחות. כידוע, עם אידיאלים ושליחות לא קונים במכולת. על הקשיים בפריפריה ידעתי , אמנם קפלן זו לא בדיוק פריפריה אך גם לא מגה הוספיטל וגם לא ספינת הדגל של שירותי בריאות כללית.
אחרי כל הסיפור הארוך הזה - מה הקשר להסכם החדש? בהסכם, שכמובן אינו מושלם וגם אינו החלום הרטוב של מתמחה צעיר ושל מומחה ותיק, יש כמה עקרונות חשובים לשיפור המצב בבתי החולים הציבוריים:
1. העדפה מתקנת למקצועות במצוקה כמו פנימית, כירורגיה, הרדמה וטיפול נמרץ -
__אלו הן מחלקות היסוד בכל בית חולים
2. העדפה לרפואה בפריפריה
3. הגדלת התקנים ב-1000 משרות, דבר שיוריד מעומס העבודה הנופל על המתמחים והמומחים
__כאחד
יישום עקרונות אלה מחייב תקצוב ריאלי מקופת האוצר היות שמשאבי בתי החולים הציבורים מספיקים בקושי לתחזוק הרפואה הציבורית כיום. לכן אני רואה בהסכם הנוכחי התקדמות חשובה בכיוון הצדק החברתי וכולי תקווה שהוא אכן ימומש.