תסמונת פראדר-ווילי (Prader-Willi Syndrome - PWS) מאופיינת בהיעדר בשליטה בתיאבון והיפרפאגיה המובילים להשמנת יתר. משום כך יש צורך במציאת טיפול תרופתי לשליטה על משקל במטופלים אלו. מטרת מחקר זה הייתה לבחון האם לירגלוטייד עדיף על פני אינבו או היעדר טיפול בשליטה על משקל בילדים עם PWS.
עוד בעניין דומה
למחקר מקרה-בקרה זה שבוצע במספר רב של מרכזים רפואיים למשך 52 שבועות, עם תקופת סמיות כפולה של 16 שבועות, גויסו ילדים (גילאי 6-11, שלב טאנר מתחת ל-2, n=24) ומתבגרים (גילאי 12-17, שלב טאנר 2-5, n=31) עם PWS והשמנת יתר. המטופלים הוקצו אקראית ביחס של 2:1 לקבלת לירגלוטייד 3 מ"ג (או מינון מירבי נסבל) או אינבו למשך 16 שבועות, ולאחר מכן קבוצת האינבו הפסיקו לקבל את תכשיר הדמה. הטיפול עם לירגלוטייד נמשך 52 שבועות. כלל הנבדקים נצמדו לתכניות התזונה והפעילות הגופנית למשך כל תקופת המחקר. התוצאים העיקריים שנמדדו כללו: שינויים בציוני סטיית תקן (Standard Deviation Score- SDS) של BMI מהבסיס ועד 16 ו-52 שבועות. התוצאים השניוניים כללו מדדים תלויי משקל נוספים, היפרפאגיה ובטיחות.
תוצאות המחקר הדגימו כי הטיפול לא סייע בשינוי ב-BMI SDS ממצב הבסיס ועד 16 ו-52 שבועות (שינוי משוער בעקבות הטיפול במתבגרים: -0.07 כעבור 16 שבועות, -0.14 כעבור 52 שבועות; בילדים: -0.06 כעבור 16 שבועות, -0.07 כעבור 52 שבועות). כמו כן, לא נמצא הבדל משמעותי בין הטיפולים מבחינת מדדים תלויי משקל אחרים. בתום 52 שבועות מחקר נמצא כי הייתה ירידה בציוני הערכת היפרפאגיה במתבגרים שקיבלו טיפול עם לירגלוטייד לעומת אלו שלא. תופעות הלוואי השכיחות ביותר של הטיפול עם לירגלוטייד היו הפרעות במערכת העיכול.
מסקנת החוקרים הייתה כי למרות שלא הושגו התוצאים העיקריים של המחקר, השינוי בציוני ההיפרפאגיה במתבגרים שנצפה בקבוצת הטיפול עם לירגלוטייד מצדיק המשך מחקר בנושא השפעות של לירגלוטייד בנבדקים אלו.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
