• יו"ר: פרופ' צחי גרוסמן
  • ועד האיגוד: פרופ' אביב גולדברט
  • ועד האיגוד: פרופ' יעקב ברקון
  • ועד האיגוד: ד"ר גילת לבני
  • ועד האיגוד: ד"ר יעקב שכטר
דעות

דו קיום? לא רק בין כתלי בית החולים

צוותי הרפואה היהודים, המוסלמים והנוצרים שעובדים יחד מציגים מודל מושלם לכאורה של דו קיום, אבל האידיאה הזאת נעצרת מחוץ למסדרונות בתי החולים

"כשילד נכנס למיון במצב חירום, לא מעניין את ההורים שלו לאיזה אלוהים מתפללת הרופאה שמטפלת בו או איפה גר האח שנותן לו כרגע עירוי. מעניין אותם רק שהילד יהיה בסדר". צילום אילוסטרציה

לפני כמה שנים אושפזה אצלנו במחלקה ילדה פלסטינית מהשטחים. הילדה סבלה מאי ספיקת כליות חריפה (הכליות שלה הפסיקו לתפקד באופן פתאומי) והיא עברה בכל יומיים טיפול דיאליזה. היינו צריכים לעקוב אחרי מאזן המלחים בגוף שלה, לאזן את לחץ הדם שלה ולקוות שלא יהיה סיבוך שיסכן את חייה. המעמד שלה היה לא ברור. אביה מהשטחים, אמא שלה מישראל, ובכל תקופת האשפוז שלה ריחף מעלינו סימן שאלה — מה יקרה ביום שבו היא תשתחרר? האם תוכל להמשיך לקבל את הטיפול שלה בארץ? מה יקרה כשתחזור לשטחים?

הצוות הרפואי שלנו מורכב מיהודים, ממוסלמים ומנוצרים. חלק מהצוות חי בהתנחלויות, חלק באזור המשולש, הרוב באזור בית החולים ואחרים כמוני במרכז הבועה התל אביבית. כולנו טיפלנו בה במסירות ובאהבה, כמו בשאר ילדי המחלקה, ואף אחד לא התעניין בצבע תעודת הזהות שלה או בכיוון שאליו פונה אביה כשהוא מתפלל. ביום שבו היא השתחררה, כולנו חששנו שמצבה יסתבך בגלל חוסר יכולת לממן את הטיפולים או כי היא לא תוכל להגיע למסגרת רפואית סבירה. לא ראיתי אותה מאז וכולי תקווה שהיא בסדר.

שמעתי לא מעט פעמים מהורים של מטופלים בקשות כמו "לא להיות בחדר איתם", או "שהרופא ההוא לא יטפל בי". והצוות עצמו? הדו קיום של בית החולים לא מלווה אותם כשהם יוצאים ממנו

היהודים, המוסלמים והנוצרים שעובדים יחד בבית החולים מציגים לכאורה מודל מושלם של דו קיום. אנחנו ניצבים אלה ליד אלה גם בימים מטורפים כמו בסבב הלחימה האחרון והמהומות בערים. אנחנו - אחים ואחיות, רופאות ורופאים, כוח עזר ועובדי ניקיון - שאוחזים בקשת רחבה של דתות ודעות, מטפלים בכל החולים, בכל הילדות והילדים. כשילד נכנס למיון במצב חירום, לא מעניין את ההורים שלו לאיזה אלוהים מתפללת הרופאה שמטפלת בו או איפה גר האח שנותן לו כרגע עירוי. מעניין אותם רק שהילד יהיה בסדר. לכן, כשהאש החלה לבעור, הרשתות החברתיות התמלאו בתמונות של צוותים רפואיים שעומדים אלה לצד אלה, קוראים "לא לאלימות" ומייחלים להבנה שכולנו חלק מאותו סיפור אנושי מורכב ועל סף הבלתי אפשרי שנקרא מדינת ישראל.

אבל לצערי, האידיאה הזאת אינה אמיתית. שמעתי לא מעט פעמים מהורים של מטופלים בקשות כמו "לא להיות בחדר איתם", או "שהרופא ההוא לא יטפל בי". והצוות עצמו? הדו קיום של בית החולים לא מלווה אותם כשהם יוצאים ממנו. למשל, חברה ערביה שעובדת איתי, גם היא רופאה, מתקשה למצוא דירה כי לא מוכנים להשכיר לה אחת. מבחינתה, הבעיות הללו הן רק ההתחלה. היא מרגישה שהקריאות הגזעניות או המצוקה בחיפוש אחרי דירה מתגמדות בהשוואה למה שהעם שלה עבר ועובר, ולכך שהיא נאלצת להותיר מחוץ לבית החולים את זהותה הפלסטינית. "בדו קיום הזה, היהודי לא יכול להושיט יד לפלסטיני שנחרב עולמו בעזה", אמרה לי. "ההבנה שאנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני נשארת מחוץ לבית החולים".

הטירוף הנוכחי לא בא בתוך חלל ריק. הוא מבעבע כשאני משחרר תינוק עם המלצות רפואיות שלא ניתנות ליישום בגלל התשתיות ביישוב שבו הוא חי או כשאני ממליץ על המשך מעקב למשפחה שלא יכולה להגיע למעקב

אני גדלתי בבועה. גידלו אותי בבית מכיל, סובלני ומבקש שלום, אבל תפישת העולם הזאת אף פעם לא פגשה מציאות מורכבת אמיתית כמו שפגשתי מאוחר יותר בשירות הצבאי או במסדרונות בית החולים. ה"ערבים" לא היו פלקט של מה שציירו לי אלא ערבוב מורכב של דעות ואמונות, שעם חלקן אני מסכים, חלקן קשה לי לתפוש, אבל כולן מהוות אתגר לחברה הישראלית, או לפחות לחברה שאני מדמיין.

כשאני חושב על אותה ילדה שאושפזה אצלנו, אני קצת מבין את חבית הנפץ. כשאני משחרר תינוק עם המלצות רפואיות שלא ניתנות ליישום בגלל התשתיות ביישוב שבו הוא חי — זה מבעבע. כשאני ממליץ על המשך מעקב למשפחה שבקושי יכולה להגיע למעקב שכזה — אני רואה את התסכול. הטירוף הנוכחי לא בא בתוך חלל ריק. הוא חלק משנים של בעיות שורשיות שלא קיבלו טיפול. הוא גם תוצר של מנהיגים קיצוניים שמנצלים את התסכול הזה כדי לזרוע שנאה ופחד, של גזענים ושל אנשים חשוכים שמחפשים רק רוע וסבל.

אנחנו מגיעים לעבודה בבית החולים כדי לקחת חלק בחוויה האנושית הכי בסיסית. החוויה הזאת לא צריכה לטאטא את ההבדלים וחילוקי הדעות, אלא לתת להם פרספקטיבה שתאפשר דיון ושיח אמיתי ומקבל בבית החולים ומחוצה לו

בית החולים הוא אי. חייבים להפקיד בכניסה אליו את המטען הרגשי והאידיאולוגי כדי להתמסר לטיפול, והוא מאפשר מפגש שאולי מזיז משהו עמוק בפנים. אני שואב עידוד מהמראות בבית החולים, מהכתבות המחבקים, מהחברויות שנוצרות וחוצות את מגבלות הדת והאידיאולוגיה על רקע המשתנים הבסיסיים ביותר — חיי אדם, בריאות וחולי. כשחמאס יורה רקטות מעל בית החולים שלנו, כל הצוות והחולים, יהודים ומוסלמים, נמצאים ביחד באותה מחלקה מאולתרת במרחב המוגן, ממשיכים לעשות אותה עבודה יומיומית של לרפא אחד את השני.

גם עכשיו, אחרי שסבב הלחימה נגמר ואנחנו מלקקים את הפצעים, נמשיך לטפל בכולם במסירות כי זה המקצוע שלנו. אנחנו מגיעים לעבודה בבית החולים כדי לקחת חלק בחוויה האנושית הכי בסיסית. החוויה הזאת לא צריכה לטאטא את ההבדלים וחילוקי הדעות, אלא לתת להם פרספקטיבה שתאפשר דיון ושיח אמיתי ומקבל. כדי שנצליח לחיות באמת בדו קיום, בבית החולים ומחוצה לו, עלינו לטפל בהרבה מאוד בעיות חינוכיות, ערכיות וחברתיות, ועלינו לעשות את זה לפני שהקיצוניות תשתלט על כולנו.

הכותב הוא רופא מומחה ברפואת ילדים

(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")

נושאים קשורים:  ד"ר יונתן גופר,  דו קיום,  סכסוך ערבי-יהודי,  חדשות,  דעות,  בתי חולים,  מבצע שומר החומות
תגובות

נחמד, אולם מנותק מהמציאות. במאי 2021 , אספסוף ערבי ערך פוגרום ביהודים, בערים שבהם היה כביכול דו קיום. אפשר לנסות ולטייח , ולומר שחלקם הגדול הם עבריינים. אולם השתיקה הרועמת של ההנהגה הערבית, חברי כנסת, אנשי דת, ראשי ערים, מורים ושאר ״עלית״ , וכן גם שתיקתם של כל אותם רופאים וצוותים רפואיים שחיים אתנו בדו-קיום…. איש מהם לא נעמד בפרץ להוקיע את המית פרטים. אוי לאותו דו קיום. זו היתה אשליה שלנו, חלום הזוי, שנידרס בגסות ע״י הצד האחר.

28.05.2021, 07:10

עמדתך פרופסור יכולה להישמע מעל במת בית המחוקקים בירושלים.
כאן במה אחרת.
וכותב המאמר האישי הזה ראוי לכל טפיחה על שכם , נוכח מציאות קשה שטופחת על פנינו. מי יידע להכיל מציאות מורכבת כזו ? ולשנות בעבור הילדים שיחיו כאן אחרינו

אנונימי/ת
28.05.2021, 12:48

מחזק את ידיך, ד\"ר בן חיים. טוב לדעת שנשארו אנשים מציאותיים ושפויים כמותך. עלינו לכבד כל אדם באשר הוא, כל עוד הוא נוהג כך בנו. אחרת, מקומו לא איתנו ובטח לא לתת טיפול לאויב ולאוכלוסייתו.

אנונימי/ת
28.05.2021, 09:29

דר גופר חביב, עקבתי אחרי טוריו ב\"הארץ\", מעולם לא הציג בדל מחשבה מקורי לצערי הרב. גם במקרה הזה

אנונימי/ת
28.05.2021, 12:09

מאוד מנותק ממה שהאזרחים חווים בחוץ. יכול להיות שזה התעלמות מכוונת כדי לא להסתכל על הבעיות בעיניים ולראות את המשותף כל הזמן אבל אנשים מחוץ לבועה התל אביבית נמצאים בתקןפה קשה והמודל של בית החולים כמודל לדו קיום לא תורם לצערי.

דר יונתן גופר , יישר כח , תארת את המצב מבפנים בתוך מחלקה בבית חולים עם כל מה שהינו לא נעים ושלילי ועם הדו קיום היפה והחזק
לדעתי נושא הדו קיום במערכת הבריאות חייב לקבל ביטוי גם בחינוך הרפואי בתקופת ההתמחות , לא תמיד מובן מאליו ולא כולם חסינים ויודעים איך להתנהג במצבי דילמות , מאחל לך בהצלחה בדרכך האנושית

אנונימי/ת
28.05.2021, 17:30

קשקוש מוחלט שמנותק מהמציאות. כרופא שמתגורר בגליל אני יכול לומר לך שאין ולא יהיה שום דו קיום עם הערבים בארץ, לא שמענו שום ציוץ מההנהגה שלהם נגד הפוגרומים שעשו ערבים ביהודים בעכו ובלוד וברמלה, בכבישי הדרום, וגם בצמתים בגליל. יש צביעות ושקר בצד האחד, ותמימות עד טפשות בצד השני. תמשיך לכתוב בהארץ, שם תקבל מחיאות כפיים

אנונימי/ת
28.05.2021, 18:02

מקום העבודה היחיד בו אין אפליה (כמעט) בין ערבים ליהודים הוא עולם הרפואה. לכן כל כך הרבה ערבים משכילים בעלי יכולת כלכלית ואנטלקטואלית פונים לרפואה, סעוד ורוקחות. אבל מחוץ לבתי החולים והמרפאות מדובר על אוכלוסיה שרובה ככולה מאמינה ולא רק בסתר ליבה שישראל, למרות שהוקמה על פי החלטת האו\"ם, לא צריכה להיות מדינה יהודית.

אנונימי/ת
29.05.2021, 12:27

לארי קרן יער
לא ברור מאיפה החוצפה של אדוני להתיר פה רק דעות שמתאימות לו (שמאל מנותק והזוי), ולהודיע מבלי להתבלבל שמי שמחזיק בדעות אחרות מוזמן לבטא אותן במקומות אחרים. פשוט לא יאומן.

אנונימי/ת
29.05.2021, 12:30

לא קראתי כל כך הרבה קישקושים מטיפים ומנותקים מהמציאות מזה זמן. בסוף וכרגיל עלינו להלקות את עצמינו כמסתבר על \"גזענותינו\"