• יו"ר: פרופ' צחי גרוסמן
  • מזכ"ל: פרופ' יעקב ברקון
  • ועד האיגוד: פרופ' אביב גולדברט
  • ועד האיגוד: ד"ר גילת לבני
  • ועד האיגוד: ד"ר יעקב שכטר
קורונה בישראל

בישראל נקבע רף חסר תקדים של עלות כספית להצלת חולי קורונה

מומחי המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות: הגזירות שהוטלו על הציבור בישראל היו מהמכבידות בעולם, פתיחת מערכת החינוך נכשלה, המערך האפידמיולוגי לא מתפקד כבר חודשים ואילו היו בוחרים בסגר ממוקד ולא בסגר גורף, מספר המתים היה דומה והכלכלה לא היתה נפגעת

הפגנת מחאה נגד הגזירות הציבוריות וסגירת המשק. צילום: תומר נויברג/ פלאש 90

בישראל, "פטיש הגזירות" שהוטל על הציבור היה כבד וכואב יותר מאשר באיטליה בשיא התחלואה; פתיחת מערכת החינוך בארץ היתה לא מאורגנת, בניגוד למדינות אחרות בעולם; מדיניות הפחדה לא יעילה עלולה לגרום לציבור לא לשמור על הנהלים; מומחי בריאות הציבור התריעו עוד בינואר שצריך לחזק את מערך האפידמיולוגי ולא נעשה דבר; מספר הנדבקים האמיתי בישראל בנגיף הקורונה הוא ככל הנראה גבוה פי עשרה; בישראל אין שום מנגנון מסודר של בדיקות, ניטור ובידוד. זה כישלון עצום ומישהו צריך לשלם על כך את המחיר. אלה כמה מההדגשים שעלו אתמול (ב') במפגש מומחים מיוחד שעסק בנושא מגיפת הקורונה בארץ שקיים המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות.

עוד מסקנות שהועלו בדיון: אפשר היה לנקוט בסגרים מקומיים בלבד, כמו שנעשה בדרום קוריאה ובטאיוואן וכך לפגוע פחות בכלכלה; עלות הסגר המלא עלתה בארץ 860 אלף שקל לשנת חיים, לעומת 340 מיליון שקל לשנת חיים שנקבעה בסל הבריאות; אם בסגר מלא נחסכו חיים רק של 1,000 בני אדם, העלות של שנת חיים מוערכת ב-15-7.5 מיליון שקל - וזה רף חדש שמעולם לא היה בישראל.

הדיון התנהל בהנחיית המנהל המדעי של המכון פרופ' חיים ביטרמן והשתתפו בו פרופ' אורה פלטיאל, המטולוגית בכירה ב"הדסה" ובית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית; פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור; פרופ' צבי אקשטיין, דיקאן בית הספר לכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה, פרופ' עמיר שמואלי, פרופ' אמירטוס מבית הספר לבריאות הציבור ב"הדסה" והאוניברסיטה העברית ועמית גינזבורג, סטודנט לתואר שני שהשתתף בכתיבת מחקר השוואתי בין המדינות.

"דוקטורס אונלי" מביא את עיקרי הדברים שנאמרו במפגש המומחים. במושב שעסק בהיבט הבריאותי של המשבר, אמרה פרופ' פלטיאל: "אנחנו מוצפים באינפורמציה ובתוך חמישה חודשים הופיעו פרסומים מדעיים רבים. אפשר למצוא בגוגל יותר מחמישה מיליארד אזכורים לקורונה באנגלית ו-23 מיליון אזכורים לקורונה בעברית. יש כמה גופים בארץ העוסקים באיסוף הנתונים על המחלה: מרכז הידע והמידע של אמ"ן – גוף עלום שאנחנו לא יודעים מי עומד מאחוריו וגם ה-Coronavirus Government Response Tracker - גוף שמאגד כ-100 חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד שעורכים השוואות בתחום המדיניות הציבורית ב-160 מדינות בעולם".

מטרות המחקר המשווה הנוכחי, במימון המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, היו למפות את הצעדים שננקטו, השוואת מערכות הניטור, מעקב אחרי שינויים במדינות, זיהוי הגורמים לשינוי וניתוח יעילות הצעדים שננקטו, ולהנגיש את המידע הזה לציבור.

מנתוני המחקר עלה כי בשיא המגיפה בארץ, בחודש אפריל, ישראל נקטה בגזירות שהיו בין החמורות ביותר בעולם, אפילו חמורות יותר מאלו שננקטו באיטליה. "אם נשתמש במודל 'הפטיש והריקוד' של תומאס פויו, השימוש בפטיש הגזירות היה מהיר, חזק ועצום. אחרי הגזירות הגיע הריקוד שהיה מאוד משונה: הוא לא היה אלגנטי ולא נעשה בצעדים מדודים", ציינה פרופ' פלטיאל.

פתיחת מערכת החינוך – ביטול הקפסולות הביא למשבר

עוד הוסיפה: "ערכנו השוואה לגבי מערכת החינוך. כמעט כל המדינות בעולם סגרו את בתי הספר בזמן המשבר. אבל ככל שהמידע על המחלה והתנהגות הנגיף התרחב, למדנו שהילדים הם חלק קטן מהמגיפה והם לא 'מפיצי על'. על סמך הנתונים שהצטברו, הומלץ לפתוח את בתי הספר בצורה מדודה ומבוקרת. אלא שבפועל הדברים קרו אחרת. פתחו את מערכת החינוך לא רק לילדים הקטנים, אלא גם את התיכוניים ואת הישיבות התורניות, ביטלו את הקפסולות ולכן הגענו מהר מאוד למשבר הגימנסיה".

הפחדה פוגעת באמון הציבור ובשמירה על הנהלים

פרופ' לוין :"אי אפשר לאמץ את המדיניות שנקטו מדינות אחרות בעולם ולקבל אותה 'כזה ראה וקדש'. צריך היה להתאים אותה למציאות הישראלית. צריך לזכור שגם מה שמניע את הציבור הוא הדוגמה האישית של המנהיגים - וכאן היתה לנו בעיה.

"מתן מידע קונקרטי וספציפי, כולל דוגמאות למקרים של אנשים שנדבקו, היה עוזר להפחית את הדחק הנפשי, מגדיל את אמון הציבור וגורם לו להקפיד על הנהלים. מנגד, הפחדה, גורמת להפחתת אמון הציבור ולפגיעה בשמירה על הנהלים. אמרנו זאת עוד בינואר ובפברואר, ולא רק עכשיו. קראנו כבר לפני מספר חודשים לחיזוק מערכת הבריאות, בין היתר לתגבר את מערך החקירות האפידמיולוגיות ולתת תגובה מידתית והוגנת חברתית.

"הכותרות בעיתונים על מספר החולים - הן דרמטיות. אבל זה רק קצה הקרחון של הנדבקים. סקר סרולוגי שנערך בישראל וסקרים דומים שנעשו בעולם הבהירו שמספר הנדבקים האמיתי בנגיף גדול פי עשרה. אם יש 1,000 מאומתים חדשים ביום, ייתכן שיש עשרת אלפיים נדבקים חדשים, כלומר על 90% מהם איננו יודעים. זה נושא שצריך לחקור אותו לעומק, כדי לקבל החלטות מקצועיות".

עדיין לא נקבע שום מנגנון מסודר של בדיקות, ניטור ובידוד

במושב השני של המפגש נערך דיון בנושא הכלכלי הנוגע ל"ימי הקורונה". הוא הונחה על ידי פרופ' גבי בן נון מהמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון ובו השתתפו פרופ' צבי אקשטיין ופרופ' עמיר שמואלי. להלן עיקרי הדברים:

פרופ' אקשטיין: "טאיוואן ודרום קוריאה נערכו היטב לטפל במגיפה מהניסיון שצברו במגפת הסארס. הן נקטו בשלושה צעדים חשובים: בדיקות – ביצוע הבדיקות נעשה בהיקף רחב לגילוי הנשאים, זיהוי מסלולי ההדבקה וחקירות אפידמיולוגיות מהירות לזיהוי המגעים. למעשה, הן ביצעו סגרים נקודתיים אבל אף פעם לא סגר כולל ולא פגעו בכלכלה המקומית.

"המדינות הללו עשו זאת כבר בינואר, בעוד שבישראל ואפילו ביולי, לאחר ארבעה חודשי מגיפה, עדיין לא נקבע שום מנגנון מסודר של בדיקות, ניטור ובידוד ממוקד הכולל סגירה של שרשראות ההדבקה. זה כישלון עצום ומישהו היה צריך לשלם על זה את המחיר.

"בישראל התוצר לנפש בגלל המגיפה יורד ב8% - בדומה לאוסטריה. שיעורי האבטלה צפויים להיות גבוהים יותר (12% מול 5.5%) והגירעון עמוק יותר (11.5% מול 7.1%). מנגד, במדינות כמו דרום קוריאה וטאיוואן, שיעור הצניחה הוא הרבה יותר נמוך בהשוואה לישראל. כלומר, המחיר הכלכלי לסגרים ממוקדים ולמדיניות סדורה לטיפול בקורונה איננו תחליף למדיניות כלכלית נכונה. אם היינו נוקטים כמוהם באותה מדיניות של בריאות ציבורית, גם הכלכלה שלנו היתה נפגעת פחות".

המשק נפגע קשות - אפשר היה לבחור בסגר ממוקד ולא גורף 

הסגר, אמר פרופ' אקשטיין, גרם לאובדן של 6% מהתוצר של מדינת ישראל. "הפער בין סגר מלא לסגר ממוקד הוא 85 מיליארד שקל על פני שנתיים. ההערכה שמספר המתים בסגר גורף וסגר ממוקד הוא דומה והוא מוביל לכ-300 מתים ומנגד יש פגיעה אנושה בכלכלה בסגר מלא. כמו כן, ברור שללא סגר בכלל מספר המתים היה גבוה ומוערך בכ-15 אלף בני אדם. מכל הנתונים הללו עולה שעלות שנת חיים בסגר גורף היא 860 אלף שקלים. זו עלות גבוהה מהקריטריון שנקבע כעלות שנת חיים בסל הבריאות המוערכת על ידי הכלכלנים בכ-340 אלף שקלים.

"התמיכות הפיסקליות שהובטחו בישראל היו נמוכות יותר מאשר אלו שנתנו במדינות האחרות ועמדו על 6% מהתמ"ג. אבל הפער הגדול בין ישראל למדינות האחרות היה בתמיכות לטווח הארוך. עד היום רק 60% ממה שהובטח באמת מומש ועיקר הנפגעים הם העסקים הקטנים. כל המדינות עושות דחייה בתשלום מיסים; רוב המדינות לוקחות חלק בעלות השכירות. בישראל יש מדיניות מיסים לא מוגדרת היטב לטווח הקרוב; אין מעורבות ממשלתית בשוק השכירות ולכן התוצאות הן שיעור גדול משמעותית של עסקים שנסגרים, מאבקים משפטיים וירידה בביקוש לעבודה ואבטלה מתמשכת.

"לממשלה יש הרבה משימות: לבנות מדיניות של סגרים ממוקדים ולא של סגר גורף, כדי שלא להגיע לגל שלישי; לבנות רשת ביטחון למובטלים עם מנגנון חל"ת גמיש; לבנות רשת ביטחון לעסקים ששורדים במידה שיהיו גלי תחלואה נוספים וקביעת מדיניות פיסקאלית תומכת תעסוקה ופריון".

רף חדש וגבוה מאוד לעלות שנת חיים בישראל

פרופ' שמואלי: "קיים מתח בין רפואה לבין כלכלה והוא בא לידי ביטוי בקורונה. גם בגל הראשון וגם בגל השני. בקבלת החלטות נבונה ושקופה צריך לקחת את כל האופציות הקיימות, לחשב לכל אחת מה יהיו התוצאות וכך נוכל לדרג את כל אחד מהצעדים. בישראל לא היה ברור מה היו השיקולים. כעת אנחנו יכולים לבדוק, בדיעבד, כמה שילמנו על כל שנת חיים שנחסכה כתוצאה מסגירת הכלכלה.

"אנחנו עדיין לא יודעים לחלוטין מהו המחיר של סגירת הכלכלה ומה מספר שנות החיים שנחסכו בעקבות הסגר המלא. אבל ניתן להעריך שסגירת הכלכלה עלתה בין 120-60 מיליארד שקל (10%-5% מאובדן התוצר). לגבי מספר הפטירות שנמנעו: אף אחד לא יודע בדיוק, אבל לפי הערכה של מרכז המידע והידע של אמ"ן ניצלו חייהם של 44 אלף בני אדם. התחזיות של פרופ' אלי וקסמן ממכון ויצמן העריכו שניצלו חייהם של 25-10 אלף בני אדם ויש כאלה הגורסים שמדובר על בין 1,000 לבין 10 אלפים בני אדם בלבד.

"הגיל הממוצע בתמותה של חולי הקורונה הוא 82 וכל חיסכון של נפטר מוביל לחסכון של 8 שנים (וזה אומדן חסר בגלל שחלקם היו עם מחלות כרוניות אחרות). לכן, אם היו נמנעים 44 אלף פטירות, העלות לשנת חיים היתה בין 170 אלף ל-300 אלף שקל, אבל אם בזכות הסגר נמנע מותם של רק של 1,000 בני אדם, אזי העלות לשנת חיים היתה מוערכת בין 7.5 ל-15 מיליון שקל.

"הנכונות החברתית לשלם על שנת חיים לא נאמרת אף פעם בפירוש, אבל ניתן להסיק עליה מכל מיני מקורות. על פי נוהל פרויקטים תחבורתיים (משנת 2012) שוויה של שנת חיים מוערכת ב-140,000 שקל. זה נמוך בהרבה מכל מספר אחר בקורונה. על פי שווי של שנת החיים שנקבעה על פי הקריטריון של סל הבריאות, המשמעות היא ששנת חיים במגיפת הקורונה שווה פחות או יותר אותו הסכום, אבל רק במידה שניצלו חיי 44-20 אלף בני אדם כתוצאה מהסגר.

"לכן, יש סיכוי סביר שקבענו רף חדש של נכונות לשלם על החיים שהוא גבוה לאין שיעור ממה שהיינו רגילים. מכאן נובע שאם רוצים לשמור על שוויון, צריך להשקיע הרבה יותר כסף בתקציבים של משרדים שאמונים על בריאות ובטיחות הציבור, כי אחרת יבואו חולים שלא קיבלו תרופה מסל הבריאות ויטענו שהם מופלים לרעה, כי בשביל להציל חיים בקורונה המדינה שילמה הרבה יותר".

נושאים קשורים:  מגיפת הקורונה,  קורונה,  פרופ' חיים ביטרמן,  פרופ' אורה פלטיאל,  פרופ' חגי לוין,  פרופ' צבי אקשטיין,  פרופ' עמיר שמואלי,  עמית גינזבורג,  סגר,  מערכת החינוך,  חדשות,  19-COVID,  המכון הלאומי לחקר שירותי ומדיניות הבריאות
תגובות
אנונימי/ת
12.07.2020, 20:13

לא יכול להיות. אתם מנפצים את המיתוס שברסימן טוב הוא מושלם. הציבור המעריץ לא יעמוד בזה. אם זה היה תלוי בטיפוס הזה, היינו בסגר עד עכשיו.
אבל את המחיר הוא לא ישלם.

אנונימי/ת
13.07.2020, 12:35

מרגיז שכולם פרופסורים כולל מוכרי פלאפל ועובדי נקיון, הציבור בארץ לא ניתן לחנך, לכן כל ה״גזירות הכבדות״ לא התבצעו בפועל. גם כן לא חסר אנרכיסטים ומסיתים בין עובדי רפואה כמו פרופסור לס שלא רופא בכלל. התקשורת משתוללת ומסיתה, הממשלה מנופחת לכבוד מאמצים של השמאלנים ואישית ליברמן שהרס את המדינה ויבזבז המון כספי ציבור לבחירות מיתרות אולי בכוונה. המדינה לא שפויה חד משמעית. משרד הבריאות לא מתפקד ומשגע אותנו כל יום עם הנחיות חדשות. המצב מתסכל.