• יו"ר: פרופ' צחי גרוסמן
  • מזכ"ל: פרופ' יעקב ברקון
  • ועד האיגוד: פרופ' אביב גולדברט
  • ועד האיגוד: ד"ר גילת לבני
  • ועד האיגוד: ד"ר יעקב שכטר
מגזין

מסע בעקבות הטראומה הנפשית

מה תהיינה ההשלכות הנפשיות של מגיפת הקורונה ברמת החולה הבודד והן ברמת החברה, המדינה ואולי אף האנושות כולה? ספרו החדש של פרופ' אליעזר ויצטום, "ההיסטוריה של הטראומה הנפשית", מהווה צלצול אזהרה לעתיד לבוא ומציג לקחים היסטוריים ממלחמות, אסונות ואירועי טרור

צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90

מגיפת הקורונה אשר הביאה עימה ימים של סגר ושל בידוד חברתי, ימים של טלטלה ושינוי, גורמת לכולנו לתהות על כל מה שעובר עלינו, לעכל אותו ולנסות להסתגל אליו. אנו מוצאים את עצמנו במצבים שהם שונים מהטבע האנושי ואף זרים לו, וכולנו מנסים להתמודד עימם איש איש בדרכיו הוא. אין ספק כי עדיין מוקדם לקיים דיון מקיף על מגיפה זו, על השלכותיה הרפואיות והנפשיות ארוכות הטווח, ועל הטראומה והשינויים שבאו בעקבותיה; לכך נדרשת פרספקטיבה ארוכה יותר של זמן.

מבחינה זו, מהווה ספרו האחרון של פרופ' ויצטום על ההיסטוריה של הטראומה הנפשית דבר בעתו. הוא מצטרף אל שורה ארוכה של ספרים שחוברו על ידו בנושאים רבים ומגוונים, אשר משלבים את הרפואה עם מדעי הרוח והחברה, תרבות, משפט, וכן עם תחומי ידע אחרים. בספר זה מובא אוצר ידע נרחב ומעמיק אודות אחת התופעות הנפשיות השכיחות ביותר, שבשנים האחרונות עולה לדיון ציבורי חוזר ונשנה בשל השלכותיה החברתיות רחבות-ההיקף, במיוחד בכל הקשור במה שמכונה הפרעת דחק בתר-חבלתית, או בשמה השכיח יותר - הפרעה פוסט-טראומטית.

צילום כריכת הספר. חייל מוכה־יגון מחיל הרגלים, שראה את חברו נהרג בקרב, מנוחם על ידי חייל אחר; ברקע, חייל ממלא טופס נפגעים. צלם: אל צ'אנג, אזור קטונג־ג'י שבקוריאה, 1950, ארכיון הצבא האמריקני (USGov-Military-Army)

מחבר הספר מתעד למעשה "מסע בעקבות הטראומה הנפשית... בנסיונות להבין את ההשלכות הנפשיות של אירוע טראומטי ובנסיונות לשלול את קיומן", וזאת כאשר "כל המחקרים והעדויות מראים, שהטראומה הנפשית יוצרת סבל קשה, הפרעות נפשיות משמעותיות ומגבלות תפקודיות", כפי שמתואר בתמצית בכריכתו האחורית של הספר.

מרגשים ונוגעים ללב במיוחד הדברים שכותב פרופ' ויצטום בהקדמה שחיבר לספרו זה. הוא מתאר בה, בין היתר, את השתלשלות חיבורו של הספר שמבטאת למעשה סגירת מעגל בן למעלה מיובל שנים. הוא מספר כי היה עד ראייה לאופן שבו התייחס במהלך מלחמת ששת הימים מנתח בכיר לחייל שלא היתה לו פגיעה גופנית ואשר לא הצליח לתקשר עם הסובבים אותו משום שלקה בתגובת קרב – בקללות, בהשפלה, בעלבון וכמעט באלימות פיזית – וכיצד מנע בגופו את המשך הפגיעה באותו חייל ואף ננזף בשל כך בידי האחראי.

כותב המחבר: "המלחמה הסתיימה עד מהרה אבל לא שכחתי את האירוע ואת מבטו ההלום של הנפגע; שנים רבות הלכתי עם הבטחה פנימית, שעוד אחקור את העניין הזה ופשרו, ואברר כיצד היה צריך לטפל בחייל ההוא". חלק מההבטחה הזו התממש בכך שהוא נטל חלק משמעותי במחקר הגדול שנערך במחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה של צה"ל על תגובת הקרב במלחמות ישראל, ואשר פורסם בזמנו (במספר חלקים) בכתב העת "שיחות". חלקה השני של ההבטחה מיוני 1967 התממש בספר שלפנינו.

הלקח ההיסטורי של ההתמודדות עם הטראומה הנפשית הוא כפול: במישור הטיפולי – מה רצוי לעשות ובעיקר מה לא רצוי ואף אסור לעשות, ובמישור המערכתי – התארגנות אזרחית וצבאית לשם התגברות על הנטייה להכחשה ולהשכחה של השלכות נפשיות קשות של אירועים טראומטיים. בהקשר זה מהדהדת  השגיאה ההיסטורית של החברה הישראלית מהצרכים ומהבעיות של ניצולי השואה ושל פדויי השבי במלחמות

הספר נחלק לשמונה חלקים. בחלקו הראשון, לאחר מבוא וסקירה היסטורית על נושא הספר, מתוארת הטראומה הנפשית כפי שנתפסה במאה ה-19 והוסברה בארצות שונות כצרפת, גרמניה וארצות הברית. כאן מובא תיאורה הן בחיים האזרחיים כתאונות הרכבות, והן במלחמות צבאיות כמלחמת האזרחים האמריקאית, מלחמת קרים, מלחמת הבורים ומלחמת רוסיה-יפן.

בחלק השני של הספר מתוארת התופעה של הטראומה הנפשית במהלך מלחמת העולם הראשונה (היא כונתה אז בשם "הלם הפגזים"), וזאת בצבאות של אנגליה, צרפת, חיל המשלוח האמריקאי, רוסיה וגרמניה. נספח מעניין בהקשר זה מוקדש לשאלה האם אדולף היטלר לקה בנוירוזת מלחמה בצורה של עיוורון היסטרי, וכן מה חלקה – אם כלל היה כזה – בעיצוב אישיותו של היטלר והאידיאולוגיה שלו.

החלק השלישי בספר מוקדש לתקופה שבין שתי מלחמות העולם ובניסיון להמשגה המחודשת של "הלם הפגזים". כאן מובאים תיאור עבודתה וממצאיה של ועדת החקירה אשר הוקמה במשרד המלחמה באנגליה לעניין "הלם הפגזים", עבודתו של הפסיכיאטר היהודי-אמריקאי אברהם קרדינר על הנוירוזות הטראומטיות של המלחמה, הנצחתו של "הלם הפגזים" בתרבות ובספרות, ותיאור הפגיעות הנפשיות שנצפו במהלכה של מלחמת האזרחים בספרד.

חדר שמש בבית חולים אמריקאי מותאם לחיילים שסובלים מהלם פגזים, צלם לא ידוע, 1918, מאוסף American National Red Cross photograph collection, ספריית הקונגרס האמריקאי

בחלקו הרביעי של הספר מתוארת התופעה של תגובת הקרב במהלך מלחמת העולם השנייה  בבריטניה, בארצות הברית, ברוסיה ובגרמניה. כן מתוארת ההתערבות הסומטית והתרופתית שניתנה לנפגעי תגובת הקרב במהלך מלחמה זו, במיוחד השימוש שנעשה בברביטורטים.

החלק החמישי של הספר מוקדש לתיאור התופעות של הטראומה הנפשית במלחמת קוריאה. מודגש כי בתחילתה חזרו האמריקאים על שגיאה שאפיינה את ראשיתה של מלחמת העולם השנייה למרות שחלפו רק חמש שנים מסיומה, ואשר באה לביטוי בכך שהם לא גייסו  פסיכיאטרים, לא נערכו למתן טיפול קדמי בנפגעי הנפש, ואף לא הגישו כל טיפול מסוג זה. תוצאות מחדל זה התבטאו בשיעור גבוה מאוד של נפגעי נפש שפונו לאחור ובריבוי הפרעות פוסט טראומטיות, דיכאון וחרדה בקרבם. רק לאחר שהוחל במתן טיפול קדמי אשר צמצם את תופעת הפינוי לאחור בהתאם לניסיון הרב שנצבר במלחמות קודמות, הושגו תוצאות מיידיות ומרשימות. וכך, שיעור נפגעי הנפש הממוצע במלחמת קוריאה צנח ל-6% בהשוואה ל-23% שהיה במלחמת העולם השנייה.

החלק השישי של הספר מוקדש למלחמת ויטנאם וליצירת האבחנה של הפרעה פוסט טראומטית. מתוארות בו המלחמה עצמה, אי השוויון בגיוס, תנועת ההתנגדות האמריקאית למלחמה, וכן התגובות הפסיכולוגיות לטראומה במלחמת ויטנאם. מובא דיון ממצה על האבחנה החדשה של התופעה שהתקבלה בשנת 1980 ועל ההתנגדויות שקמו לה והשלכותיהן.

נפגעים בריטים מדנקרק, צלם רשמי של משרד המלחמה הבריטי, 1940, מאוסף Imperial War Museums

בחלקו השביעי של הספר מתוארות התגובות הטראומטיות הנפשיות שנצפו במלחמות ישראל השונות, החל ממלחמת העצמאות ומערכת סיני, דרך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, וכלה במלחמת לבנון הראשונה. כאן מעניינת במיוחד ההכחשה של תגובת הקרב במלחמות ישראל וההתמודדות עימה, ובמיוחד השינוי שחל במדינה בתפיסה המקצועית והחברתית של תגובת הקרב ומשמעויותיה.

החלק השמיני והאחרון של הספר מוקדש לטראומה הנפשית שמופיעה בעקבות אירועי טרור. בחלק זה מובא תיאור מעניין ומעמיק על ההיסטוריה של הטרור, על שורשיו של הטרור בתקופה המודרנית, על הטרור האנרכיסטי והמהפכני ברוסיה, וכן על הטרור האיסלמי במאה ה-20.

פרק מיוחד מוקדש להתקפת הטרור שאירעה בארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001 ועל השפעותיה המיידיות וארוכות הטווח. פרקים נוספים דנים במושג האבל הטראומטי וחשיבותו בהקשר של טרור, נושא שעליו כתב המחבר ספרים קודמים, וכן בהשפעת הטרור כאירוע מתמשך בישראל בכל הקשור לאינתיפאדה השנייה.

בסיום הספר מדגיש פרופ' ויצטום בצדק רב כי היחס של החברה אל הטראומה הנפשית "מתאפיין בעליות ובמורדות, בהתקדמות ובנסיגה, בחתירה לחקר האמת ובמאמצים להכחישה, בנסיונות להבין את ההשלכות הנפשיות של אירוע טראומטי ובנסיונות לשלול את קיומן". מעורבים כאן ערכים ואינטרסים, שיקולים כלכליים של יחידים ופרטים לצד חברות ביטוח ופיננסים, וכן שאיפות של פוליטיקאים ושל מנהיגי מדינות לתלות את הסיבות להתמוטטות נפשית רק באדם הבודד ובחוסנו.

מודגש כי הלקח ההיסטורי של ההתמודדות עם הטראומה הנפשית הוא כפול; במישור הטיפולי – מה רצוי לעשות, ובעיקר מה לא רצוי ואף אסור לעשות, ובמישור המערכתי – התארגנות אזרחית וצבאית לשם התגברות על הנטייה להכחשה ולהשכחה של השלכות נפשיות קשות של אירועים טראומטיים. בהקשר זה מהדהדת לה השגיאה ההיסטורית של החברה הישראלית מהצרכים ומהבעיות הן של ניצולי השואה והן של פדויי השבי במלחמות.

מהם הלקחים שניתן להפיק מהספר המרתק הזה? בראש וראשונה, יש בו מידע מפורט, מעמיק ומעשיר על תופעה אנושית שמלווה את האדם משחר ההיסטוריה שלו ואשר לא תמיד זכתה להתייחסות מתאימה ונכונה. ידועות התנהגויות אנושיות מסוימות שנראות לעתים למתבונן בהן מבחוץ דוחות, מביכות ואף משפילות, משום שהן משקפות חולשה ומנוגדות לערכים ולמיתוסים של אומץ לב והקרבה אישית. אולם, הבנת המהות והמניעים של התנהגויות אלו יכולה לספק הסבר ולתת אפשרות להתייחס לאנשים שמפגינים אותן באמפטיות, באהדה ואף בחמלה. התמונה שנבחרה להופיע על גב הכריכה הקדמית של הספר, שבה מתואר חייל שהיה עד ראייה לנפילתו בקרב של חברו לנשק במהלך מלחמת קוריאה כשהוא מנוחם בידי חייל אחר, מעידה על כך כאלף עדים.

לקח נוסף מתבטא בכך שלתאונות, לאסונות, למלחמות ולאירועי טרור - בין אם כתוצאה ממעשי ידי אדם ובין אם על רקע גורמים שאינם קשורים בהתנהגות האדם - יכולות להיות השלכות נפשיות קשות. אנו יודעים כי לכל מחלה יש רכיבים גופניים לצד רכיבים נפשיים, ולא תמיד אנו מודעים למלוא המשמעות של האחרונים שאף אינם מופיעים באופן מיידי. המגיפה העולמית שאנו חווים אותה בחודשים האחרונים ממחישה זאת היטב, ועדיין אין אנו יודעים מה יהיו השלכותיה הנפשיות הן ברמת החולה הבודד והן ברמת החברה, המדינה ואולי אף האנושות כולה.

אולם את הלקח המשמעותי ביותר שניתן ללמוד מספרו זה של פרופ' ויצטום ניתן אולי לדמות לצלצול פעמון אזהרה. דבר זה מומחש בצורה הקולעת ביותר בפתגם הידוע של הפילוסוף, המשורר והסופר ג'ורג' סנטיאנה (1863-1952) משנת 1905: "מי שאינם יכולים לזכור את העבר, מוּעָדִים לחזור עליו". מי שאינו מכיר את ההיסטוריה ואת ההשלכות של הטראומה הנפשית, אינו יכול למנוע את חזרתה ואת השפעותיה ההרסניות, הן לפרט והן לחברה.

הספר נכתב בשפה קולחת ומשולבים בו קטעי מידע מעניינים מאוד שחלקם מובא כנספח. כל המתעניין בנושא של טראומה נפשית ופסיכולוגית ימצא בו מקור מידע עשיר, איכותי ואמין.

ספר מומלץ זה יצא לאור בכריכה רכה בהוצאת איתי בחור, הוא מחזיק 381 עמודים, יש בו מפתחות, איורים ותמונות לרוב, והוא ניתן לרכישה באתר ההוצאה לאור.

לדף הספר באתר ההוצאה לאור – ליחצו כאן 

נושאים קשורים:  ד"ר יעקב מרגולין,  טראומה נפשית,  הפרעת דחק פוסט טראומטית,  פרופ' אליעזר ויצטום,  מגיפת הקורונה,  הפרעה נפשית,  מגזין
תגובות
26.06.2020, 15:31

תודה לד"ר מרגולין על סקירתו המקיפה הקולעת והחשובה.
קראתי את הספר שהוא מדהים בהיקפו, בעמקותו וברגישותו לסוגיה של טראומה נפשית בהיסטוריה האנושית והעכשוית. בשורה תחתונה אני ממליץ בחום לכל רופא ופסיכולוג לקרוא אותו