שבוע הלב הבינלאומי

סמגלוטייד ותוצאים קרדיווסקולריים בחולי סוכרת סוג 2

טיפול בסמגלוטייד במטופלים עם סוכרת סוג 2 בסיכון קרדיווסקולרי גבוה ושיעורי תמותה קרדיווסקולרית

24.09.2020, 07:37

ההנחיות הרגולטוריות מגדירות כי ישנו צורך לבסס בטיחות קרדיווסקולרית בטיפולים חדשים לסוכרת סוג 2 על מנת לשלול סיכון קרדיווסקולרי מוגבר. ההשפעה הקרדיווסקולרית של סמגולטייד (אוזמפיק), תרופה אנאלוגית ל-GLP עם זמן מחצית חיים של כשבוע בסוכרת סוג 2 אינה ידועה.

החוקרים חילקו 3,297 מטופלים עם סוכרת סוג 2 לקבל בנוסף לטיפול הסטנדרטי, סמגלוטייד (במינון 0.5 או 1 מ"ג) או אינבו במשך 104 שבועות. התוצא המשולב העיקרי שנבדק כלל התרחשות ראשונה של תמותה קרדיווסקולרית, אוטם שריר הלב שאינו קטלני או שבץ שאינו קטלני. החוקרים שיערו כי סמגלוטייד תדגים היעדר נחיתות לעומת אינבו עבור התוצא העיקרי. רווח היעדר הנחיתות היה 1.8 עבור הגבול העליון של רווח בר-סמך של 95% של יחס הסיכונים.

בתחילת המחקר, ל-2,735 מטופלים (83%) הייתה מחלה קרדיווסקולרית מוכחת, מחלת כליות כרונית או שתיהן. התוצא העיקרי התרחש ב-108 מתוך 1,648 המשתתפים בקבוצת הסמגלוטייד (6.6%) וב-146 מתוך 1,649 המשתתפים בקבוצת האינבו (8.9%) (יחס סיכונים, 0.74; רווח בר-סמך 95%, 0.58-0.95; p<0.001 עבור היעדר נחיתות).

אוטם שריר הלב שאינו קטלני התרחש ב-2.9% מהמטופלים שקיבלו סמגלוטייד וב-3.9% מהמטופלים שקיבלו אינבו (יחס סיכונים, 0.74; 0.51-1.08; p=0.12). שבץ שאינו קטלני התרחש ב-1.6 וב-2.7% מהמשתתפים בשתי הקבוצות, בהתאמה (יחס סיכונים, 0.61; 0.38-0.99; p=0.04). לחץ הדם הסיסטולי בקבוצת הסמגולטייד במינון 1 מ"ג פחת באופן מובהק סטטיסטית יותר מאשר בקבוצת האינבו (הפחתה של 5.4 מ"מ כספית לעומת הפחתהשל 2.8 מ"מ; p<0.001) בשבוע 104.

שיעורי תמותה מסיבות קרדיווסקולריות היו דומים בשתי הקבוצות.

בקבוצת המטופלים שקיבלו סמגלוטייד, ההמוגלובין המסוכרר פחת מ-8.7% ל-7.6% בקבוצת ה-0.5% מ"ג ול-7.3% בקבוצת ה-1 מ"ג לאחר 104 שבועות, בעוד שבקבוצת האינבו ההפחתה היתה ל-8.3% בלבד (p<0.001 עבור שתי קבוצות הסמגלוטייד לעומת אינבו). בהיבט משקל גוף נצפתה הפחתה מממוצע של 92.1 ק"ג בתחילת המחקר למשקל ממוצע של 88.5 ק"ג בקבוצת ה-0.5 מ"ג ומשקל ממוצע של 87.2 ק"ג בקבוצת ה-1 מ"ג בשבוע 104, לעומת הפחתה למשקל ממוצע של 91.4 ק"ג ו-91.6 ק"ג בשתי קבוצות האינבו (p<0.001 עבור שתי ההשוואות).

השיעורים של נפרופתיה חדשה או החמרת נפרופתיה היו נמוכים יותר בקבוצת הסמגלוטייד אך השיעורים של סיבוכי רטינופתיה (דימום לזגוגית, עיוורון או מצבים הדורשים טיפול עם תרופה תוך-זגוגיתית או פוטוקואגולציה) היו גבוהים יותר באופן מובהק סטטיסטית (יחס סיכונים, 1.76; 1.11-2.78; p=0.02) (1).

יש לציין כי במחקר הנוכחי לא הובאה בחשבון הנוכחות של מחלה עינית בתחילת המחקר ותבנית המחקר לא אפשרה הערכה רגישה של התקדמות שינויים ברשתית על פני הזמן. בנוסף, ידוע מעבודות קודמות כי הפחתת המוגלובין מסוכרר מהירה יכולה להחמיר רטינופתיה סוכרתית ויכול להיות שהשפעה זו היא כתוצאה משימוש באינסולין אשר מוביל להפחתת המוגלובין מסוכרר מהירה. הסבר נוסף להחמרה ברטינופתיה סוכרתית אשר נמצאה במחקר זה יכולה להיות מיוחסת לגיל המבוגר יחסית של משתתפיו, לרמות ההמוגלובין המסוכרר הגבוהות יותר ולשיעור הגבוה יותר של רטינופתיה סוכרתית לעומת מחקרים אחרים שבחנו השפעה זו.

פחות תופעות לוואי קשות התרחשו בקבוצת הסמגלוטייד למרות שיותר משתתפים הפסיקו את הטיפול בגלל תופעות לוואי אשר היו בעיקר גסטרואינטסטינליות.

החוקרים מסכמים כי במטופלים עם סוכרת סוג 2 אשר נמצאים בסיכון קרדיווסקולרי גבוה, השיעור של תמותה קרדיווסקולרית, אוטם שריר הלב שאינו קטלני ושבץ שאינו קטלני היה נמוך יותר באופן מובהק סטטיסטית בקרב מטופלים שקיבלו סמגלוטייד לעומת אלה שקיבלו אינבו. תוצאות אלו מאמתות את היעדר הנחיתות של סמגולטייד לעומת אינבו. (1)

מקור: 

Marso, S.P. et al (2016) NEJM. 375, 1834 Vilsboll, T. et al. (2017) Diabetes Obesity and Metabolism. 20, 889

נושאים קשורים:  סוכרת סוג 2,  בטיחות קרדיווסקולרית,  שבוע הלב הבינלאומי,  סמגלוטייד,  מחקרים