מגזין

"נרשום לך חלום ואשליה שעוד תחלים"

רופאים, מחלות ומצבים רפואיים כפי שתוארו ביצירותיו ובשפתו הנהדרת של הסופר עמוס עוז, שהלך לעולמו בשבוע שעבר

עמוס עוז ז"ל. צילום תומר נייבורג פלאש 90

בשבוע שעבר (28.12.18) נפטר גדול הסופרים הישראלים וענק הרוח עמוס עוז לאחר מאבק במחלת הסרטן. הרבה נכתב ודובר בו ועוד ייכתב וידובר.

פגשתי בעמוס עוז לפני שנים בבית המלון הישן בקריית ענבים, שם הרצה על אודות יצירתו לחברי הקיבוץ. דיבורו מתון ומרתק וכולו שופע קסם. כבר לא מאוד צעיר אך עדיין יפה תואר, פשוט בהלכותיו, צנוע ועניו ונראה שמשהו מהפן הקיבוצניקי שנטבע בו בצעירותו שב ועלה מתוכו והתמזג עם הקהל שהיה מרותק לדבריו ולא ניתן היה לחוש שמדובר בסופר הישראלי הנודע ביותר בעולם. בהפסקה התיישב בחדר האוכל יחד עם כולם ללגום ממרק העוף.

מאז, מדי שנה בשמונה השנים האחרונות, נפגשנו במסגרת הרצאתו השנתית בקורס ספרות ורפואה, שהיתה אירוע מרתק בפני עצמו. בסיומה, בעת דיון שאני נוהגת לערוך עם הסטודנטים כמו בכל שיעור משיעורי הקורס, שוחחתי עימו על היבטים שונים ביצירותיו, תוך התמקדות בנקודות מבט אישיות ובהיבטים רפואיים שעלו מתוכן כבדרך אגב. במבט לאחור, ייתכן ששילוב של נושאים רפואיים משניים ביצירותיו כלל לא היה כבדרך אגב.

בספרי "הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא חולה" (כרך א') הקדשתי פרק מיוחד למחקר על נושאים רפואיים ביצירותיהם של הסופרים שהתארחו בקורס וכמובן ביצירותיו של עמוס עוז. גיליתי מקור לא אכזב של מחלות ומצבים רפואיים שנלוו לעלילה ותוארו בשפתו הנהדרת. מעניינת היתה התייחסותו לצ'כוב ולשאול טשרניחובסקי שאותו הכיר בילדותו.

בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מתאר עמוס עוז כיצד השפיעו כתביו של צ'כוב על תקופת התבגרותו בירושלים. הסופר מתאר את הווי ילדותו האפוף ניחוחות צ'כוביים. באחד הקטעים הוא מתאר את סבו הכריזמטי בן ה-77, שלאחר מות רעייתו נהג לצאת עם אהובה זו או אחרת לבילוי של כמה ימים בפנסיון בגדרה או ב"קייטנה" סמוך לחוף הים בנתניה. הוא הדגיש כי במילה "קייטנה" סבו תרגם ככל הנראה מונח רוסי עם ניחוחות צ'כוביים של דאצ'ות על חופי חצי האי קרים.

ב"סיפור על אהבה וחושך" מתאר עוז בנימה אישית מלאת הערכה את המשורר ורופא הילדים שאול טשרניחובסקי: "הוא לא היה סתם עוד דוקטור או משורר, הוא היה רופא ילדים, איש מתולתל ופרוע, מדובלל קצת ולו עיניים צוחקות, כפות ידיים גדולות וצמריות, שפם יער סבוך, לחי-לֶבֶד, וריח יחיד ומיוחד לו, ריח חזק ורך"

ב"אותו הים", עמוס עוז מתייחס לצ'כוב הרופא:  "עיני רופא עניו שכבר אִבחן וכבר יודע מה יהיה הסוף. 'הלא אינני אלוהים' דוברות עיניו אל החולה שלפניו", והוא עושה ככל יכולתו להקל על החולה הגוסס מסרטן: ומלבד התרופות להקלת הכאבים, הוא אומר:  "נרשום לך חלום ואשליה שעוד תחלים".

פן אחר של צ'כוב מתואר ב"סיפור על אהבה וחושך", כאשר מוזכר מכתבו של צ'כוב אל ידידו אלכסיי סבורין מ-1892, בו הוא מודה בעייפותו הרבה מעיסוקו ברפואה ומביע את רצונו העז לעזוב את המקצוע ולהתפנות לכתיבה.

תיאורו של שאול טשרניחובסקי המופיע ב"סיפור על אהבה וחושך" כתוב בנימה אישית מלאת הערכה: "משורר לוהט. משורר נשר שכנפו האחת נושקת לתנ"ך ולנופי כנען והאחרת פרושה על פני כל רחבי אירופה המודרנית. נפש של ילד תם וטהור השוכנת בתוך גוף חסון כשל קוזאק.... הוא לא היה סתם עוד דוקטור או משורר, הוא היה רופא ילדים, איש מתולתל ופרוע, מדובלל קצת ולו עיניים צוחקות, כפות ידיים גדולות וצמריות, שפם יער סבוך, לחי-לֶבֶד, וריח יחיד ומיוחד לו, ריח חזק ורך".

באחד משיעורי קורס ספרות ורפואה שאלתי את עמוס עוז על ההיכרות בינו לבין טשרניחובסקי, שהיה רופא ילדים נודע שהכיר עוד בתקופת ילדותו המוקדמת (טשרניחובסקי נפטר כשעוז היה בן ארבע שנים) והוא אימת את מה שכתב עליו ב"סיפור על אהבה וחושך":

"כמעט שישים שנה עברו מאז ועדיין אני זוכר את הריח שלו: ריח גס קצת, ריח מאובק, אבל חזק ונעים. ריח שמזכיר לי מגע בד שק סמיך, וכך גובל ריחו בזיכרון מגע עורו, תלתליו השופעים, שפמו העבות שהתחכך בעור לחיי ועשה לי נעים כזה, כמו להיות ביום חורף בתוך מטבח ישן חמים ואפלולי... אמי ואבי היו מזכירים לי לעתים קרובות את הרגעים ההם, מפני שאהבו להתפאר באוזני מכריהם כי הילד זכה לשבת על ברכיו של טשרניחובסקי ולשחק לו בשפמו".

עמוס עוז מתאר כיצד הופיע טשרניחובסקי במפגשים החברתיים עליהם נמנו בכירי האינטליגנציה העברית – סופרים והוגי דעות כדוגמת מנחם אוסישקין, חנא רבניצקי, שמריהו לוין, הרב טשרנוביץ וביאליק. מפגשים אלה נערכו בבית סבתו שלומית שהפכה את ביתה לסלון ספרותי.

"טשרניחובסקי היה פורץ לסלון נלהב אך ביישן, סוער גם עדין, כובש לבבות, נוגע ללב בתמימותו הילדותית, פגיע כמו פרפר אך גם פוגעני, מעליב על ימין ועל שמאל בלי לשים לב. אף פעם לא התכוון להעליב - הוא הלא כל כך תמים! נפש טובה! נפש של תינוק אשר לא טעם טעם חטא! לא כמו תינוק יהודי עצוב אלא כמו תינוק גוי! מלא חדוות חיים ושובבות ומרץ! לפעמים הוא היה ממש עגל! עגל מאושר כזה! קופץ קפיצות! משתטה".

לדברי עמוס עוז, טשרניחובסקי ניחן בכוח סודי שמשך אליו נשים בכל הגילאים: "לפעמים הוא היה בא כל כך עצוב, וזה תכף ומיד היה גורם לכל אישה לרצות לפנק אותו! זקנות, צעירות, פנויות, נשואות, יפות, לא יפות, כל אחת היתה מרגישה איזה רצון סודי לפנק אותו. היה לו איזה כוח כזה. והוא אפילו לא ידע שיש לו הסוד הזה – אותו".

ב"מיכאל שלי" מוזכר טשרניחובסקי בזיכרון ילדות המובא מפי הגיבורה חנה גונן. חנה מתארת שבהיותה בת שש או שבע היא ישבה בחנותו של אביה ברחוב יפו ולפתע נכנס המשורר כדי לקנות מנורת שולחן. טשרניחובסקי שאל בצחוק את אביה אם גם הילדה היפהפיה עומדת למכירה. אביה צחק ופתאום הניף אותה המשורר "בשתי זרועותיו החזקות, ושפמו הגדול והמכסיף דגדג את לחייה. ריח חזק וחם נדף מגופו. חיוכו היה שובב כאילו היה ילד פזיז שהצליח להתגרות במבוגרים".

אביה של חנה ציין שמשורר דגול דיבר אליהם והתנהג בצניעות, ממש כמו לקוח מן השורה. תיאורו של טשרניחובסקי ב"מיכאל שלי" מזכיר מאוד את תיאורו ב"סיפור על אהבה וחושך".

"החיידקים היו אחד הסיוטים האפלים ביותר שלנו", מתוודה עמוס עוז בתיאור תקופת ילדותו ב"סיפור על אהבה וחושך". "כמו האנטישמיות: אף פעם לא יצא לך לראות במו עיניך אנטישמי או חיידק אבל ידעת טוב מאוד שהם אורבים לך מכל עבר"

מעניין היה יחסו של עמוס עוז לחיידקים ולווירוסים: "החיידקים היו אחד הסיוטים האפלים ביותר שלנו", מתוודה עמוס עוז בתיאור תקופת ילדותו ב"סיפור על אהבה וחושך". "כמו האנטישמיות: אף פעם לא יצא לך לראות במו עיניך אנטישמי או חיידק אבל ידעת טוב מאוד שהם אורבים לך מכל עבר". עמוס הילד היה מתבונן היטב בחתיכת גבינה ישנה ונדמה לו שהצליח לראות חיידקים.

שלומית, סבתו של עוז, מתארת ב"סיפור על אהבה וחושך" את החיידקים כדלקמן:

"ובעודך ישן... כל פליטות הגוף האלה מזמינות אבל ממש-ממש מזמינות את המיקרובים ואת הבקצילים וגם את הווירוסים שיבואו לשרוץ על כולך... כל מה שעדיין לא יכולים לראות אפילו במיקרוסקופ הכי חזק... זה מטייל לו כל הלילה על הגוף שלך עם טריליונים של רגליים קטנטנות, שעירות, מלוכלכות ומגעילות, רגליים בדיוק כמו של ג'וקים רק הרבה יותר פצפונות...".

היחס לחיידקים חוזר ונשנה מפי שלומית, סבתו של עוז. לאחר שעלתה ב-1933 מוילנה לירושלים, היא לא היתה מסוגלת להסתגל ללבנט, וכשהתבוננה בשווקים המיוזעים, בסימטאות השוקקות בצעקות רוכלים ונעירת חמורים וצווחת פרגיות תלויות קשורות רגליים, ובצווארים מדממים של עופות שחוטים בזרועותיהם של הגברים המזרחיים העריכה:

"הסניטציה פה זה הרי עוד לא לגמרי אירופאי, והיגיינה חצי מהאנשים פה אפילו עוד לא שמעו מה זה בכלל, וכל האוויר מלא חרקים אזיאטיים כל מיני, וזוחלים מגעילים עם כנפיים שבאים לפה ישר מהכפרים הערביים ואפילו מאפריקה... הלבנט פה מלא מיקרובים".

תוך עיון ומחקר ביצירותיו של עמוס עוז היתה לי תחושה שתחת ידו קיבלו הדיפטריה והאנגינה נופך משלהם, מחלת האסטמה תוארה בכל חומרתה ומחלת הסרטן למרות חומרתה, לעתים תוארה בעדינות ולעתים בכל אכזריותה.

מחלתו הסרטנית של דוקטור נוסבאום ב"הר העצה הטובה" מתחילה כשמתגלים תסמינים לא ספציפיים: נוסבאום חש עייפות מסוימת ובחילות קלות השכם בבוקר ורופא קולגה מאבחן כיב קיבה (אולקוס).

דוקטור עמנואל נוסבאום מודע למצבו ומשלים עימו. הוא מתבונן בעצמו במראה כאשר המחלה כבר החריבה את הלחיים והשקיעה אותן פנימה אל בין הלסתות, הבליטה את העיניים, העצימה את האף ואף שערו הידלדל. דמותו מעוררת בו חלחלה ומזכירה לו את דמות היהודי מקריקטורה נאצית. הוא מודה בפני עצמו שהוא כבר השלים עם המחלה תוך שהוא מאניש אותה ומדגיש בהומור שהמחלה איננה מתרשמת מהיותו רופא:

"הלא מיותר לומר לך כי במלחמה הזאת אני לא אוכל להשתתף בפועל: לא כרופא של שדות-הקרב, לא בבית-חולים עורפי. המחלה מתקדמת לקראת השלבים האחרונים... היא משתעשעת אתי בטכסיסי-עורמה... טקטיקה מובהקת של הטעיה ושל זריעת תקוות שווא. כמעט שאני מחייך בליבי: וכי אינה מבחינה בכך שעניין לה עם רופא?".

לעומת זאת, גסיסתו מסרטן של עובדיה חזאם ב"חרוזי החיים והמוות" מדגישה את אובדנו של צלם אנוש בתוך המערכת הרפואית:

"...עובדיה חזאם הגוסס כעת מסרטן בבית החולים איכילוב, צינורית הניקוז מושחלת מחדש לתוך תעלת-השתן שלו והולכת ומנקזת אט-אט נוזל סמיך ועכור אל תוך שקית פלסטיק התלויה לצד מיטתו ועכשיו השקית הזאת מלאה על גדותיה...".

ריקו, בנה של נדיה מ"אותו הים", מאניש את מחלת הסרטן במכתבו אליה ומייחס לו תכונות של רוע ואכזריות באמצעות השימוש בפעלים:

"קר ורע זה גוהר, מתיר, פורם, טורף את בשרך, מגרם אותך עד העצם, בוצע, מוצץ ויונק את לשד שדרתך, קורע, דורס, שותל לך בכוח בבטן מפלצת... גוהר ויורד לפרק לך כבד ולבלב וכליה, טורף לך זוחל משחלה אל מעי משתחל, מכרסם בסרעפת, מכיש לך ריאה וחך. הילחמי בו אמי המכורסמת חנקי את גרונו אל תיתני אימא שה שחוטה צעקי".

מותה של נדיה ממחלת הסרטן מתואר כאילו היא מרפה מהחיים בשל מלחמת ההתשה שגורם לה הסרטן. מותה מתואר כך: "לא כאגס שנקטף אלא אגס מרוכך שניתק", כדימוי לכניעת הגוף בפני המחלה.

לפני שנה, כאשר נפגשתי עם עמוס עוז בהרצאתו בקורס ספרות ורפואה, הבחנתי שפניו חיוורים, גופו רזה במעט וקומתו שחה. יותר מכל ניכרה בו עצבות שבעיניי נראתה מדאיגה. במכוון לא הרביתי לדרוש בשלומו מעבר לדברי הנימוסין שהחלפנו בינינו ונפרדנו לשלום.

עמוס עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79. יהי זכרו ברוך.

להרצאתו במסגרת קורס ספרות ורפואה בשנת תשע"ח – ליחצו כאן.

נושאים קשורים:  עמוס עוז,  צ'כוב,  טשרניחובסקי,  קורס ספרות ורפואה,  ד"ר לימור שריר,  "מיכאל שלי",  "סיפור על אהבה וחושך",  חדשות,  מגזין
תגובות
 

תודה . לסופרים יש יכולת התבוננות קלינית ותיאור סימני מחלה הנעלמים מעיני הקלינאי ...

07.01.2019, 11:35

יפה להפליא, כתמיד

09.01.2019, 21:57

לימור נהנתי לקרא את רשמייך. תודה