שורה תחתונה: מגפת החצבת, שהביאה עד כה לפי 20 מקרי הידבקות ב-2018 לעומת השנה שעברה, איננה תוצאה של "מתנגדי החיסונים". כן, יש להם חלק בה, ובעיקר בדיון הציבורי הקולני סביב הנושא, אבל מדובר בחלק זניח.
עוד בעניין דומה
יש מי שיוצא נשכר מהעובדה שכולנו חושבים ש"מתנגדי החיסונים" הם שגרמו להתפרצות החצבת, ולא, למשל, העובדה שמספר האחיות ל-1,000 נפשות בישראל קטן בחצי מהממוצע ב-OECD.
אז מה קרה בעצם ומה צריך לקרות מכאן? סיפור קטן: בתחילת 2001 הופרטו שירותי בריאות הציבור במחוז דרום. שירותי משרד הבריאות הועברו לקבלן פרטי, נטל"י. כעבור עשור, הנתונים הראו קריסה. מרמות חיסון של יותר מ-90% ירדו רמות החיסון של האוכלוסיה הבדואית לסביבות 20%. משרד הבריאות הלאים מחדש את המחוז, החזיר את השירותים לידיו ותוך מספר חודשים הביאו אחיות בריאות הציבור את רמות החיסון של האוכלוסיה הבדואית בנגב לקרוב ל-100%.
מגפת החצבת התפרצה בעיקר באזורים החרדיים בירושלים. לא מדובר באזורים של התנגדות אידיאולוגית לחיסונים. מדובר באזורים עניים, הסובלים במיוחד מחולשת התשתיות הציבוריות. בעוד שמחוזות דרום, אשקלון וצפון הולאמו לטובת שירותי בריאות ציבורית ממלכתיים, מחוז ירושלים עדיין פועל על ידי קבלנים, ואלה לא מספקים שירות מיטבי.
באוגוסט שבתו האחיות ונכנסו למשא ומתן עם משרד האוצר. מי שהיו בחדרים הסגורים מספרים שכאשר מנכ"ל האוצר, שי באב"ד, שמע דרישות לתקנים לטיפת חלב ובתי הספר, הוא דחה את הדברים על הסף וביקש שיתמקדו רק במענה לאלימות כלפי אחיות. באב"ד גם סיפר על סניף טיפת חלב בהוד השרון, עיר מגוריו, ושיבח אותה. בתגובה, הציעו האחיות שיגיע לסייר בישובים הבדואים ובפריפריות בכלל כדי להבין את הפער העצום בין השירותים. ההשקעה הממשלתית בבריאות נמוכה ביחס לעולם המערבי. הפגיעה, כמובן, אנושה בהרבה ביישובים החלשים יותר.
מדובר בכשל מתמשך: מספר האחיות לבריאות הציבור, המאיישות את סניפי טיפת חלב ובבתי הספר, צנח מ-1,200 לפני שש שנים ל-900 כיום. זאת, בעוד שהאוכלוסיה הולכת וגדלה. העומס על האחיות ביישובים חרדיים, למשל, עצום והביא לעבודה רצופה של 14 שעות ויותר בבית שמש וביישובים אחרים. בבית שמש, אגב, כעשרה תקנים לא מאוישים.
הרשויות המקומיות, בעלות האחריות למבנים, דוחקות אף הן את סניפי טיפת חלב לתחתית סדר העדיפויות. גם כאן, ההטיה היא לרעת הרשויות מעוטות המשאבים. נוסף למחסור בתקנים, התקנים הקיימים לא מאוישים, בשל השכר הזעום. בבתי הספר אין כבר את מוסד "אחות בית הספר". במקרה הטוב, מדובר באחיות המגיעות פעם-פעמיים בחודש ומשרתות בתי ספר רבים. השלמת השירות החסר תלויה בהשקעה נוספת של הרשויות.
אז הנה המעגל כולו: משירותי בריאות ציבוריים שזכו לפרסים ולהכרה עולמית, הגענו, דרך תהליכי הפרטה וייבוש תקציבי, לתשתיות קורסות. ההפרטה לא ממש חסכה כסף ציבורי אך היא בהחלט העשירה קבלנים, המחויבים פחות לבריאות הציבור ויותר לרווח שלהם על המכרזים הממשלתיים. בריאות הציבור דורדרה למקומות שלא ידענו, אבל זה לא מעניין - הרבה יותר מעניין להאשים את האחוז הזניח של הורים שמתעקשים שלא לחסן.
לא מדובר בבשורה רעה. זו בשורה טובה כי ניתן לתקן. ממש כפי שנעשה במחוז דרום בתחילת העשור. בריאות הציבור עולה כסף והשקעה בה חוסכת הרבה כסף בטווח הארוך. מדובר בשינוי עומק במדיניות שיוביל גם לשינוי בפועל, אם רק יהיה הרצון הפוליטי. רצון פוליטי לא מגיע משום מקום. אנחנו מחויבים לבנות אותו. לתרגם ידע ואינטרס אזרחי לכוח פוליטי. זו המשימה הדחופה של השמאל העממי. ויפה שעה אחת קודם.
(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ", ב-11.11.18)