• יו"ר: פרופ' צחי גרוסמן
  • מזכ"ל: פרופ' יעקב ברקון
  • ועד האיגוד: פרופ' אביב גולדברט
  • ועד האיגוד: ד"ר גילת לבני
  • ועד האיגוד: ד"ר יעקב שכטר
מגזין

שנה ל-MeToo#: ההשלכות הבריאותיות של תקיפה והטרדה מינית בנשים

לצד ההכרה שהטרדה ופגיעה מינית של נשים היא תופעה שיש להילחם בה, החלו להופיע מחקרים על ההשלכות הבריאותיות ארוכות הטווח שלהן על הקורבנות. הנה כמה דוגמאות

metoo#. אילוסטרציה

תנועת MeToo# מציינת בימים אלה שנה לפעילותה שרק הולכת ומתרחבת בכל העולם המערבי. היא הספיקה למעשה לחולל מהפכה דרמטית בכל מה שנוגע ליחסים בין גברים לנשים ומעל לכל להכרה בקיומה של אחת מהבעיות החברתיות הבזויות ביותר – תקיפה מינית והטרדה מינית של נערות ונשים על ידי גברים בעיקר. התנועה החלה כאשר קבוצה של שחקניות בתעשיית הבידור, הטלוויזיה והסרטים בארה"ב החלו לחשוף, באומץ לב, חוויות קשות שעברו, אירועים של התנהגויות לא הולמות מצד גברים רבי עוצמה ובעלי סמכות שבהם היו הנשים הללו תלויות כדי לעבוד, להתפרנס ולהתקדם בקריירה.

לצד ההכרה שפגיעה בנערות ובנשים מצד גברים היא עודנה תופעה שיש להילחם בה, החלו להופיע מחקרים רפואיים-מדעיים על ההשלכות הבריאותיות ארוכות הטווח של תקיפה מינית והטרדה מינית על קורבנותיהן. בשבוע שעבר פורסמו בכתב העת הנחשב JAMA Internal Medicine Journal – הבטאון העוסק ברפואה פנימית – ממצאי שני מחקרים שנעשו באחרונה בארה"ב ובגרמניה.

ד"ר מורין סאיירס ואן-ניל, מומחית בפסיכיאטריה של נשים מקיימברידג': "יש תאימות ברורה בין חוויה של תקיפה או הטרדה מינית של נשים לאפקטים שליליים לאורך כמעט כל החיים, בין שמדובר בבעיות בריאות גופניות או נפשיות"

במחקר אחד נמצא כי נשים שחוו תקיפה מינית נוטות כדי פי ארבעה מאחרות לסבול מתסמינים שונים של דיכאון, חרדות, נדודי שינה ויתר לחץ דם המחייבים טיפולים רפואיים. "הממצאים מאירים את חשיבות הקשר האפשרי בין האירועים לבין הבעיות הבריאותיות של הקורבנות", הדגישו מחברי דו"ח המחקר, שזכה לתהודה רבה במיוחד בארה"ב.

"חוויות קשות של הטרדה מינית ו/או תקיפה, לא זו בלבד שיש להן השלכות על איכות החיים, על תפקוד חברתי ועל ביצועים בעבודה – יש להן השפעות ארוכות טווח על הבריאות המנטלית והגופנית של הקורבנות", כתבה המחברת הראשונה של דו"ח המחקר פרופ' רבקה ת'רסטון (Thurston) מהמחלקה לפסיכיאטריה, מדע תרגומי וקליני, אפידמיולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת פיטסבורג.

המחקר הסתמך על ראיונות שנערכו עם 304 נשים בפיטסבורג בגילאים 60-40 שנה, שחוו תקיפה מינית והטרדות מיניות בתקופות שונות של חייהן. 19% מהנשים (58) חוו הטרדות מיניות במקום העבודה. 22% (67) הותקפו מינית במקום כלשהו ו-30 מהן (10%) דיווחו שחוו הטרדה וגם תקיפה מינית. "אלא שנתון זה נמוך מדי בהשוואה לממוצע ארצי של נתונים על אירועים כאלה שנאספו בסקרים שנעשו ברחבי ארה"ב, ציינו החוקרים, "ייתכן משום שבמחקר שלנו לא נכללו נשים שלמשל מעשנות".

נשים שחוו אירועי הטרדה ותקיפה מינית לפני שנים נטו כמעט פי ארבעה יותר ממי שלא חוו אירועים כאלה, לסבול מיתר לחץ דם ברמות שמספיקות להביא לסיכון לשבץ, מחלת כליות, התקף לב או צורות אחרות של מחלות לב

החוקרים מדדו גובה, משקל וערכי לחץ דם ואילו סימנים של דיכאון, חרדות ובעיות בשינה אותרו מתוך השאלונים.

החוקרים הגיעו למסקנה כי נשים שחוו אירועי הטרדה ותקיפה מינית לפני שנים נטו כמעט פי ארבעה יותר ממי שלא חוו אירועים כאלה, לסבול מיתר לחץ דם ברמות שמספיקות להביא לסיכון לשבץ, מחלת כליות, התקף לב או צורות אחרות של מחלות לב ובמקרים קיצוניים אפילו למפרצת; וכן סבלו כמעט פי שניים יותר מאחרות מנדודי שינה או משינה באיכות גרועה מאוד. לאלו שחוו תקיפה מינית סיכוי גדול יותר לא רק לנדודי שינה בהשוואה לנשים שלא הותקפו, אלא גם נטייה גדולה יותר, פי שלושה מהרגיל, להציג תסמיני דיכאון וחרדה.

נשים שדיווחו כי חוו הטרדה מינית במקום העבודה נטו יותר מפי שניים ליתר לחץ דם ולעלייה ב-89% בשיעור נדודי השינה בהשוואה לנשים שלא חוו זאת. כמו כן ציינו עורכי המחקר כי הקורבנות נטו להיות בוגרות קולג'. קיימת אפשרות שהסיבה לכך (הגם שהמחקר לא הבהיר זאת) היא שנשים עם השכלה גבוהה עובדות בתחומים שבהם גברים הם המנהלים או השולטים והן גם יותר מודעות, אולי, למצבי הטרדה מינית.

על פי נתונים של המרכז הלאומי לחקר האלימות המינית בארה"ב (National Sexual Violence Resource Center), אחת מכל שלוש נשים במדינה חוותה בחייה "צורה כלשהי של אלימות מינית". אלא ש-63% מכלל התקיפות המיניות בארה"ב כלל אינן מדווחות למשטרה. יותר מ-90% מקורבנות תקיפה מינית באוניברסיטאות בארה"ב לא דיווחו לשום גורם מוסמך על האירוע שחוו.

"יש תאימות ברורה בין חוויה של תקיפה מינית או הטרדה מינית של נשים, לאפקטים שליליים לאורך כמעט כל החיים – בין שמדובר בבעיות בריאות גופניות או נפשיות", אמרה ד"ר מורין סאיירס ואן-ניל, מומחית בפסיכיאטריה של נשים מקיימברידג', מסוצ'וסטס וחברת האיגוד האמריקני לפסיכיאטריה, שלא היתה מעורבת במחקר.

היומון "אינדפנדט" הבריטי מסר למשל כי "הטרדה מינית היא הסיכון הבטיחותי השכיח ביותר עבור נשים ונערות בערים גדולות ברחבי הגלובוס". נתון זה נאסף במשאל שבו השתתפו 400 מומחים לבעיות בריאות של נשים וילדים. כ-80% ממשתתפי המשאל הבינלאומי דירגו מקומות ציבוריים באזורים אורבניים כ"מסוכנים ביותר לנשים שמתגוררות בהם, הרבה לפני מעשי אונס, גניבה או שוד". יותר ממחצית המומחים במשאל השיבו כי "אין זה בטוח לנערות להיות לבד ברחוב בלילה".

הסקר תחת הכותרת "בטיחות של נערות בערים ברחבי העולם" (Girls' Safety in Cities Across the World) מצא כי בירת קולומביה היא העיר הגרועה ביותר לנערות ולנשים צעירות בכל הנוגע להטרדה מינית. לימה, בירת פרו, מבין 22 הערים שנסקרו בידי המומחים בכל היבשות, תויגה כ"מסוכנת ביותר לנערות כאשר הן נמצאות ברחוב ללא מלווה או הולכות לבדן ביום או בלילה". יוהנסבורג היא המסוכנת לנשים ונערות מפני אונס, שוד או תקיפה מינית. שטוקהולם היא הבטוחה ביותר.

במחקר אחר שפורסם ביולי השנה, שנעשה באוכלוסיית מתבגרות קטנה יותר בבריטניה ועליו דיווח The Lancet, נמצא שארבע מתוך כל חמש נערות בגיל העשרה שחוו תקיפה מינית סבלו במשך חודשים רבים לאחר מכן מבעיות הקשורות לבריאות הנפשית שלהן. שנה לאחר האירועים שחוו עדיין היו הנערות בטיפול ה-NHS - שירותי הבריאות הלאומיים.

לעתים קרובות מאוד קיימת התעלמות מההשלכות ארוכות הטווח והמתמשכות על הבריאות המנטלית של קורבנות תקיפה מינית והטרדה מינית, ולמותקפת נאמר "להיות קשוחה יותר" או "לעבור על כך לסדר היום". אחד הגופים באנגליה – קואליציית עמותות צדקה בשם "אג'נדה" – ממליץ לגורמי הרפואה שכאשר נשים מבקשות עזרה בפתרון בעיות בריאות מנטלית, לברר עימן לעומק האם חוו התעללות או מעשה אלימות לפני שמתחילים בטיפול, משום שרבות מהקורבנות עדיין מסתירות את אשר עברו. מבחינתן, מדובר בסטיגמה. "שירותי בריאות הנפש לעתים נכשלים בזיהוי הקשר בין מצב נפשי רעוע לבין החוויה שאותה נערה או אישה עברו וגם אינם שואלים אותן על התעללות שחוו", טוענים באנגליה.

הטרדה מינית שכיחה גם בקרב אנשי מקצועות הרפואה ובמוסדות רפואיים. בכתב עת מוערך לרפואה פנימית, פורסם דו"ח מחקר שנעשה בגרמניה על ידי המחברת הראשונה ד"ר סאבין ג'נר ובו נמסרו תוצאות סקר על "התנהגויות לא ראויות מבחינה מינית" שחוו רופאים, מומחים ומנתחים משני המינים בבית חולים גדול בברלין בשנת 2015. הנתונים נותחו מתוך שאלונים של 737 רופאים ורופאות, 448 נשים, היתר גברים. 70% מכלל המשיבים (76% מהרופאות וכמעט 62% מהרופאים) דיווחו על "התנהגות מינית לא ראויה בעת ביצוע העבודה בבית החולים". זה התבטא בהערות שהן בגדר הטרדה מינית מילולית, שימוש במילים עם קונוטציה מינית וכיו"ב, כאשר רוב המטרידים היו עמיתיהם.

אין זה סוד כי שכיחותן של הערות בעלות אופי מיני, מחוות, הצעות לא רצויות לסקס היא גדולה יותר כשמדובר בנשים. יותר מ-20% מהרופאות דיווחו שעברו חוויה של "מגע פיזי שלא רצו בו". ברוב המקרים, כל התוקפים היו בכירים יותר שהנשים הנפגעות היו תחת סמכותם או כפופות להם.

ד"ר סאבין אורטלט-פריחיון מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת ראדבאונד ההולנדית שהיתה שותפה בכתיבת דו"ח המחקר מסרה כי על הצוות שביצע את הסקר היה "להשקיע הרבה מאמץ כדי לעודד נשאלים ליטול בו חלק", אבל המחקר גילה שהטרדה מינית יכולה להשפיע לרעה גם על היכולת לעבוד באורח מקצועי יחד עם אנשים שמשמיעים הערות כאלו.

נושאים קשורים:  הטרדה מינית,  קורבנות הטרדה מינית,  השלכות בריאותיות,  חדשות,  מגזין,  #MeToo
תגובות
אנונימי/ת
14.10.2018, 14:20

הצורך בחיזור על כל ביטויוו הלא אלימים אצל גברים אחר נשים אינו תכונה נרכשת.
הכמיהה הגברית לנשים , הן הכמיהה למגע והן הכמיהה הנפשית הנה ציווי גנטי. הצורך הגברי הזה מקודד בכרומוזום ה-Y הגברי ככל הנראה. הכמיהה הזאת מרגע שמוסכם כי הנה תוצאה של ציווי גנטי, מבטלת בחלקה הגדול את הרצון החופשי והיכולת להתעלם מהכמיהה העזה הזאת. בדיוק כשם אין ביכולתינו ברצותינו לשנות את צבע עורינו שיערינו או את נטייתנו למחלות גנטיות, כך גם אין ביכולתינו הגברים להימנע מלחזר. חיזור אשר רוב ביטויוו מוגדרים כיום בגלל הפמיניזם ובחסות החוק כהטרדה מינית. אין ספק כי כל מעשה אונס, או ניצול מיני בכוח וכיו"ב הנם נוראים ויש להעניש בגינם בחומרה ולהחמיר מאוד בענישה. אך דברי מתייחסים לכל קשת המעשים הטבעיים שפעם נחשבו לחיזור, ואשר היום הוצאו אל מחוץ לחוק בגלל תנועות חולניות כגון למשל ME TOO. תלונות כגון: הוא הציע לי הצעות מיניות, הוא החמיא לי ללא גבול, הוא נועץ מבט ממושך בשדי, או באחורי, הוא סיפר בדיחות גסות בנוכחותי, הוא החמיא לי על מראי פעמים רבות, הוא הציע לי לצאת עמו, ועוד מאות וריאציות דומות כולל השימוש הקבוע בטיעון ניצול המרות אף כי לרוב אין כזה, מעמידים את הגברים במצב בלתי אפשרי ובלתי נסבל של דרישת החוק להתנגד לציווי הגנטי שלהם לחזר. ציווי לו הגברים אינם יכולים להתנגד. העליהום על הגברים כלל לא מביא בחשבון את הפגיעה הנפשית והגופנית של הסירוס הגנטי אותו עוברים הגברים על ידי הנשים בחסות החוק.
עוצמתו של ציווי הגנטי לחזר אצל הגברים שווה בעוצמתו ואף גדול יותר מן הצורך הנשי לפתות להרות וללדת. והאם ניתן להעלות על הדעת למנוע מהנשים בחוקים את שווה הערך הגנטי לחיזור אצל הגברים ?
החוק למניעת הטרדה הנו חוק שהגברים לא יוכלו לעמוד בו לעולם משום שהחיזור אינו נרכש אלא תוצאה של תיכנות גנטי. זה אף אכזרי לקדם ולחוקק חוק הפוגע בביטוי הגנטי של הגבר. זהו ציווי חיוני לשרידות הגברים כמין , ואין אכזרי מהניסיון להתעלם לגמרי מעובדה זאת. החוק למניעת הטרדה מינית הנו חוק המיועד למעשה לגברים. זהו חוק מגדרי מפלה ומביש. החיזור איננו עבירה כמו חציית פס רצוף בכביש, או חציית צומת באדום. האיסור על עבירות אלו הנו איסור המיועד לשני המינים ואין בעבירות אלו דבר או חצי דבר לציווי גנטי או להשרדות המין. לכן הוא נתפס כמיועד לשני המינים במידה שווה. בעוד שהאיסור לחזר הוא הפליה מגדרית גנטית ואכזרית לגברים. מעט חומר למחשבה.....

אנונימי/ת
23.10.2018, 09:40

יצרים וציווי גנטי מובנה הינם אכן תכונות הנמצאות בתוכנו ברמה הבסיסית, הם חלק מהייצור הפרימרי, מהאדם הקדמון בתוכנו או החיה אם תרצה, אך עם האבולוציה והבינה הגיעו גם מנגנונים שמווסתים את התכונות האלה, ומונעים מהאדם הקדמון להתנהג בצורה בלתי מודעת ופרמיטיבית. לפי מה שהצגת אז גם היצר האגריסיבי הינו תכונה גנטית מובנית, ולפי ההגיון שלך אז גברים צריכים להיות אגריסיביים וזה אמור להיסלח כי זה תכונה גנטית. מאז שהייצר הפסיק להיות המנחה העליון שלנו ובמקומו בא השכל והמוסר עשינו צעד קדימה לכיוון בני האדם שחיים בחברה בטוחה יותר. זה שיש כאלה בינינו שעדיין נותנים לייצר שלהם להוביל את מעשיהם מחייב אותנו כחברה לעמוד על המשמר ולהבטיח שהדבר לא יפגע בבטחונם של הפרטים בחברה, ובהחלט לא לבוא ולהגיד אה זה ייצר אז זה בסדר. ייצר כבודו במקומו מונח אך הוא חייב להיות תחת בקרה, וגבר או אישה צריכים לדעת מתי מתאים לפעול לפי הייצרים שלהם ומתי לא!

אנונימי/ת
02.11.2018, 16:58

לדעתי, הדובר הראשון התכוון שהוא נגד קיצוניות בחוק הזה.
ברור שבן אדם מודרני חייב לשלוט באינסטינקטים הבסיסיים שלו. אבל לשלול ממנו לגמרי את הצורך של התנהגות המינית - אוטופיה. מבט על השדיים הבולטות במיוחד הוא לא תמיד בשליטה! לעומת זאת בדיחות גסות - בהחלט כן. ויש הבדל גם במחמאות. רוב הנשים תרגישו רק חיובי אם יחמיאו להן . אבל במקרה שזה כבר מפריע לגבר מודרני צריך להיות מספיק רמז על כך שזה לא רצוי או לא נעים כדי להפסיק. הרי נשים, לרוב נוטות להיראות טוב , להתלבש יפה ולהתאפר גם מצורך הבסיסי שמאפיין מינן - למצוא חן בעיני הגברים. בואו נעשה חוק גם נגד זה! אבל כמובן יש מקומות שניתן לשחרר יותר ואלה שכמה שפחות עד אפס. בקיצור, צריך להכניס כל העיניין הזה לפרופורציות. אגב אני אישה שעברה תקיפה מינית לצערי.