"אני בן אדם מאושר", מעיד פרופ' יעקב ברקון, "אני רץ לעבודה ונהנה מכל רגע. זכיתי במתנה ענקית - העבודה שלי היא גם התחביב הראשי שלי. אבל אני גם אוהב מאוד ספרים, טיולים רגליים בטבע, ספורט - בייחוד כדורעף וסקי, וגם חקר גנאלוגי - חקר משפחה".

הרפואה כמקצוע היתה הבחירה הטבעית שלו, כזו שאולי עברה אצלו בגנים. "חיי", הוא אומר, "לא הותירו לי ברירה: שני הורי היו רופאים וחיי מילדות התנהלו סביב בית החולים. הם גרו בצריף בשטח בית החולים - משם התחילו חיי. מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות רופא, חוץ מתקופה קצרה שבה כמו בנים אחרים, רציתי להיות חייל. שני החלומות התגשמו בישראל: הייתי רופא בגולני, המשכתי לקבע וסיימתי את תפקידי בצה"ל כרופא אוגדתי".

פרופ' ברקון, 59, נשוי פלוס חמישה ילדים וחמש נכדות, מתגורר בשכונת ניות בדרום מרכז ירושלים. הוא מנהל את מחלקת הילדים ב"הדסה הר הצופים", שם גם עשה את לימודי הרפואה שלו, בבית הספר לרפואה הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים. את ההתמחות ברפואת ילדים עשה בבית החולים ביקור חולים והמשיך להתמחות-על באימונולוגיה קלינית ואלרגיה גם כן ב"הדסה".

פרופ' ברקון היה שותף בגילוי מספר מחלות חדשות הקשורות במערכת החיסון ובמציאת טיפול למחלות אלו ולמחלות דלקתיות שכיחות יותר. תוצאות המחקרים הללו פורסמו ביותר מ-120 מאמרים מדעיים ובכתבי עת מובילים בתחומי עיסוקו - ריאומטולוגיה, אימונולוגיה ורפואת ילדים.

"רפואת ילדים היא מקצוע אופטימי. אנחנו מטפלים לא רק בילד אלא במשפחתו ובכל הסובבים אותו, בתקופה קריטית בעלת השפעה לכל חייו. לגבי אימונולוגיה, למערכת החיסון יש השפעה מכרעת על בריאות האדם ואיכות חייו. חיסונים והישגים אחרים בתחום זה הם בעלי משמעות רבה לאנושות כולה, בזכותם ניצלו וחיים מיליוני בני אדם", הוא מסביר את הבחירה בשתי ההתמחויות שלו.

מה דעתך על תופעת סרבני החיסונים? 

"לצערי הרב, תנועה נגד חיסונים חדרה גם לישראל ומנוהלת על ידי אנשים שלא מבינים ברפואה. לדעתי, יש לחייב מתן חיסוני שגרה ולמנוע סכנת הידבקות במחלות הניתנות למניעה".

תחום עניין נוסף שלו הוא הוראת סטודנטים לרפואה ומתמחים ברפואת ילדים. "אני רואה כהישג מיוחד ומשמעותי בחיי המקצועיים הוראה והכנה של דור המשך", הוא מסביר. ואכן, במשך שנים רבות הוערך כרופא מצטיין בבית ספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב וגם בבית הספר לרפואה הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים.

ספר בבקשה על מקרה בלתי נשכח בחיים המקצועיים.

"יש הרבה מקרים ואת רובם – שמחים ועצובים כאחד - אני זוכר היטב. המטופלים שלי הם ילדים. לא ניתן לתאר שמחה כשילד יוצא ממצב קריטי ומחלים ולא ניתן לתאר ולשכוח את העצב כשאנו לא מצליחים".

מה המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"הילד ומשפחתו הם המרכז. אל לנו להסתפק בתפקיד מרפא מחלה - לעתים אנחנו גם פסיכולוגים, לפעמים עובדים סוציאליים, קצת הורים ואפילו בלשים".

מי הוא המודל לחיקוי שלך?

"ללא ספק אמא שלי, אנה ברקון. במלחמת העולם השנייה הגיעה עם הוריה לברית המועצות, למדה שפה זרה, התייתמה, טיפלה בחולים ופצועים. בהמשך, היא שברה את תקרת הזכוכית כשסיימה את לימודי הרפואה כנגד כל הסיכויים, התמחתה בכירורגיה ופיתחה תחום חדש במרחב ענק, אזור אורל ברוסיה - כירורגיית ילדים. היא פתחה וניהלה מחלקה ענקית והעמידה דור של כירורגים לילדים. ממנה אימצתי את תפישת העולם שלי, לשים תמיד את החולה במרכז".

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"היית מוסיף יותר חמלה והקצאת משאבים תואמי צרכים".