"עוד בהיותי ילדה קטנה ידעתי שאני רוצה להיות רופאה", מספרת ד"ר דיאנה פאעור קאסם. "הערצתי את התחום ואת האנשים שבחרו בו כדרך חיים. בזמן לימודיי, נחשפתי להרבה מחלקות ופשוט התאהבתי ברפואת הילדים על כל מרכיביה, בהם הקשר המיוחד עם המטופלים וההורים. הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי ואני מקבלת סיפוק אישי רב ברפואת הילדים".

היא בת 34, נשואה לנמיר, עורך דין, ואמא לשני בנים - ניל בן שש וכמאל בן שנתיים. המשפחה מתגוררת בכפר ראמה, אך במקור ד"ר פאעור קאסם מכפר סמיע. מדי יום היא מגיעה מהכפר לעבודה במחלקה לרפואה דחופה בילדי במרכז הרפואי זיו בצפת.

את לימודי הרפואה עשתה בטכניון, חיפה, לאחריהם סיימה התמחות ברפואת ילדים במרכז הרפואי לגליל. בהמשך עבדה כרופאה בכירה במיון ילדים בזיו, ובאפריל 2018 התחילה התמחות-על ברפואה דחופה ילדים, המשולבת בין שני המרכזים הרפואיים זיו ורמב"ם.

"בסיום ההתמחות", מספרת ד"ר פאעור קאסם, "נקרו על דרכי מספר הצעות להתמחויות-על. בחרתי בתחום הרפואה הדחופה בילדים, תחום אשר מכיל את כל הרבדים והדינאמיקה האהובים עלי במקצוע  הרפואה והטיפול בילדים. נפגשתי עם מנהלת מלר"ד ילדים ב'זיו' ומי שהקימה את המחלקה, ד"ר דנה קרופיק, ובהמשך אף עם מנהל המרכז הרפואי זיו, ד"ר סלמאן זרקא, וידעתי שמצאתי את מקומי. עבדתי במלר"ד ילדים ב'זיו' מעל חצי שנה כרופאה בכירה ולאחרונה, כאמור, התחלתי עם ההתמחות".

לאורך הדרך, הן בזמן הלימודים והן בזמן ההתמחות, היא מעידה כי פגשה דמויות רבות שהיוו השראה עבורה, לאו דווקא רופאים. "קיימת בי הערכה רבה כלפי אנשים המבצעים את עבודתם מתוך אהבה ותשוקה לתחום שלהם, מתוך מחויבות ולא מתוך חובה, אנשים המצליחים לשמור על איזון בין חיי העבודה לחיי המשפחה. ד"ר דנה קרופיק, מי שבנתה מאפס את מיון ילדים ב'זיו' ומנהלת אותו במסירות ובמקצועיות, היא בהחלט מודל לחיקוי ולהערכה עבורי. כל יום היא נוסעת מחיפה לצפת ופועלת להשוות את השירותים והתנאים שמקבלים ילדי הגליל והגולן לשירותים שהיו מקבלים בבתי חולים גדולים יותר ומרכזיים. תפקידה ופועלה דורשים מאמצים והשקעה מיוחדים ואת הכל היא עושה תוך שילוב מאוזן עם חיי משפחה בריאים. אני שואפת להיום שם ולומדת ממנה המון".

כשאנו מבקשים מד"ר פאעור קאסם לספר על מקרה בלתי נשכח בחייה המקצועיים, היא אומרת: "הרבה מקרים משאירים את חותמם. לא פעם כשמגיעים הביתה, האירועים, המראות, הקולות והדילמות עולים פתאום ומציפים אותי.

"המקרה שהשפיע עלי עמוקות היה כשליוויתי ילדה בת עשר לחדר ניתוח לצורך קצירת איברים לאחר קביעת מוות מוחי. לעולם לא אשכח את הלילה הקשה ההוא. אמהּ של הילדה ביקשה ממני להישאר ליד הבת המתה עד תחילת הקצירה באומרה כי שהותי שם תגרום לה רוגע. באותו לילה, העצוב ביותר בחייהם של הורי הילדה המתה, ניצלו חייהם של ארבעה שאיבריה נתרמו להם. הייתי רוצה להאמין שכל עצב מאוזן בשמחה במקום אחר בעולם".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"את המוטו שלי למדתי מסיפור בשם 'עששית אום האשם' של הסופר המצרי יחיא חקי, שיצא לאור בשנת 1944. סופר על ילד מהפריפריה המצרית שלמד רפואת עיניים ומשביקש לטפל בילדי שכונתו גילה שהם נדבקים במחלה כי הם מורחים על עיניהם שמן מהעששית שבמסגד. מששבר אותה, הוקצה ואיבד כל מטופליו, עד שהחליט לשלב את הריפוי המודרני עם האמונות הטפלות וזכה חזרה לטפל בחוליו.

"המוטו שלי, הוא אם כן, רפואה גמישה ומותאמת גם בהיבט התרבותי לחולים ולא רפואה מוכתבת כדי שהמטופלים יפיקו ממנה תועלת ולא תתעורר בהם התנגדות לקבלת הטיפול. לא אחת אני נתקלת בהורים עם דעות קדומות על דרכי התמודדות וריפוי אשר אינם מתיישבים עם הניתוח המדעי שלי, עם הלימודים וההכשרה שקיבלתי. אני מכילה את האמונות שלהם ומנסה בדרכי לגרום להם גם לקבל את 'תרופות סבא נלסון שלי'. כך שני הצדדים יוצאים מרוצים".

אם לא היית רופאה, באיזה מקצוע היית בוחרת לעסוק?

"איני מוצאת תשובה אינטואיטיבית לשאלה זו ולאחר מחשבה, עדיין אינני מוצאת תשובה, מאחר שאני ממש לא מצליחה לראות עצמי עובדת בכל תחום אחר ומוצאת בו אותה מידת הגשמה וסיפוק".

הגשמה, סיפוק וכמובן, לא מעט עבודה שאינה מותירה לה זמן פנוי לתחביבים ולשעות פנאי, ולכן היא מעידה כי "זמן פנוי רב אין לי אבל את המועט אני מנצלת כדי להיות בחברת ילדיי האהובים, לשחק ולצחוק איתם - זה התחביב הכי גדול שלי".

ולסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"מנסיוני העכשווי כמתמחה ברפואה דחופה ילדים, קיים צורך אדיר בתורנים חצי-בכירים, בראש ובראשונה במחלקות לרפואה דחופה וכן בשאר המחלקות בבית החולים. דבר חיוני זה אינו מתקיים בהרבה בתי חולים בפריפריה, ולא אחת מוצא עצמו המתמחה הצעיר מתמודד עם מיון עמוס, מקרים מורכבים, מחלקות תובעניות, וזה מעמיס עליו ומוריד מאיכות השירות הרפואי המסופק לחולה".