היחסים ההדדיים שבין רופאי משפחה למטופליהם, גם ברגעים אינטימיים וכואבים – מצבים שבהם הרופאים פוגשים במרפאה את "ליבת החיים עצמם" – מתוארים באסופת סיפורים ושירים שכתבו רופאי משפחה. האסופה – קובץ חמישי בסדרה – ראתה אור בימים אלה בהוצאת רמות של האוניברסיטה העברית.

הקובץ הנוכחי מכיל 45 סיפורים ושבעה שירים שכתבו הרופאים, כמה מהם כתבו יותר מסיפור אחד עבור הקובץ שאותו ערכו ד"ר אנדרה מטלון וד"ר עינת אברהמי. ד"ר מטלון הוא רופא משפחה, מרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, מנהל המחלקה לרפואת משפחה במרכז הרפואי רבין ובמחוז תל אביב ומחוז דן של שירותי בריאות כללית. בנוסף גם למד פסיכותרפיה והיה שותף בכתיבת שלושה ספרים אחרים. ד"ר אברהמי מרצה לרפואה נרטיבית בפקולטה לרפואה  באוניברסיטה העברית בירושלים ובחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה. סדרת סיפורי הרופאים, שהגו שניהם, החלה ב-2011.

סיפורי רופאים - הומניזם ברפואת משפחה - קובץ חמישי. הוצאת רמות

בהקדמה לאסופה הנוכחית (פתח דבר לה כתב פרופ' שלמה וינקר, יו"ר איגוד רופאי המשפחה לשעבר), כתבו שני עורכיה, בין השאר: "הרופאים שבינינו למדו ולומדים עדיין שהאנשים והסיפורים האישיים שעימם הם נפגשים במרפאה, מדברים על ליבת החיים עצמם. הם מספרים על אובדנים, פרידות, מוות וכאב, אך גם על שמחות, התפייסות וגילויי אהבה. אלו סיפורים המתגלגלים בצדי המסלול האוניברסלי של חולי והזדקנות... הרפואה ההומאנית תובעת מאיתנו, הרופאים והמטפלים, למצוא בתוכנו את הדאגה והאכפתיות, אותה יכולת שקשה להגדירה אך היא זו שמכירה בייחודו של האדם שמולנו, על סבלו ורגשותיו ונושאת באחריות לאפשרות לשחרורו מן הסבל.

"לצד הידע על מחלותיהם של מטופלינו, הידע ההמונים שאנו מחלצים מעצמנו עוסק בשאלה איך נרשום עבורם, גם עבורנו, את הערכים האתיים הבסיסיים של כבוד, נאמנות, סבלנות וסובלנות. סיפורי הרופאים מראים שהידע הרפואי הוא רק כלי בהתמודדות עם משימה גדולה של הענקת קשב, זיהוי והיכרות עם כאבי מטופלינו".

"דוקטורס אונלי" בחר לפרסם מתוך אסופת סיפורי הרופאים מס' 5 שני סיפורים.

הצצה לארץ האושר / דן ליבון

בחוץ הומה התור. החולים הממתינים מחזיקים בידיהם את המספר הסידורי, ואני מלא בציפייה ובהתרגשות. אתמול ישבתי לצידו של מנהל המרפאה. היום אעבוד מולם לבד — עם מתרגם כמובן.

מרפאות חוץ בבית החולים הממשלתי בטהימפו, בירת בהוטן. במהלך הבוקר, עד השעה שתיים, רופא יקבל שמונים עד מאה מטופלים. בשקט ובכבוד הדדי שאין כמותם.

התנועה הפותחת את הביקור היא טקס ההושטה של דף המטופל לרופא. זהו אותו דף שמקבל המטופל כאשר הוא נרשם לתור. שתי כפות הידיים צמודות, הדף מוחזק בין אגודל לאצבע ומוגש בשתי הידיים, תוך כדי הרכנת ראש קלה, המסמנת: האם מותר לשבת? אין חציצה; המטופל יושב בכסאו מול הרופא, כאשר השולחן ניצב לצידו של הרופא. הדו־שיח ביניהם מתנהל במשפטים קצרים, בודדים. לעתים, המטופל מביא את מחברת המעקב למחלות כרוניות, שבה רשומים מעקבי לחץ הדם או הסוכר. לרוב, הבדיקה הגופנית נעשית באותו מצב של ישיבה.

משרבטים כמה מילים על דף המטופל: תלונה, בדיקה והמלצה. רושמים הפניה לבדיקת מעבדה או דימות, לרוב רק אם ישנו הכרח לבדיקת מעבדה ממוקדת או לצילום אחד. המטופל ייגש למעבדה או לצילום ויחזור כעבור שעה־שעתיים עם תשובה, והרופא יכתוב מרשם, על אותו דף, כדי שהמטופל ייגש עימו לבית המרקחת הנמצא באותה קומה. כשיסיים את כתיבת המרשם, יוסיף כמה מילות הסבר במשפטים קצרים על הדף שהמטופל יישא בידו. הביקור יסתיים בטקס הפוך לזה שפתח אותו: הפעם הרופא יושיט את הדף בשתי ידיו למטופל.

בהוטן היא המדינה היחידה בעולם שיש בה משרד ממשלתי שמודד אושר, וממליץ לממשלה לשנות את מדיניותה על־פי ממצאיו המעודכנים. מדדי האושר מתמקדים בשלומם הנפשי ובבריאותם של האזרחים. נכללים בהם משך הזמן המוקדש לעבודה ולמשפחה, הכוח שהמסורת התרבותית מעניקה לתושבים, איכות היחסים בקהילה שלהם ועד כמה הם מרוצים מהשלטון

בהוטן היא ארץ האושר. כך אומרים הסיפורים. מדינה זעירה, חבויה בהרי ההימלאיה, שהיתה עד לאחרונה תחת שלטונו של מלך. הבודהיזם הטיבטי מהווה את צביונה המסורתי, והיא שומרת עליו באדיקות. היא מגבילה את מספר המבקרים הזרים לשנה, וגם אז הביקור נערך עבור תשלום גבוה ולשבועיים בלבד.

זו המדינה היחידה בעולם שיש בה משרד ממשלתי שמודד אושר, וממליץ לממשלה לשנות את מדיניותה על־פי ממצאיו המעודכנים. מדדי האושר מתמקדים בשלומם הנפשי ובבריאותם של האזרחים. נכללים בהם משך הזמן המוקדש לעבודה ולמשפחה, הכוח שהמסורת התרבותית מעניקה לתושבים, איכות היחסים בקהילה שלהם ועד כמה הם מרוצים מהשלטון. ניתן מקום חשוב לסביבת המגורים ולעיסוקיהם של האזרחים, לרוב בטבע ובעבודה חקלאית. רמת החיים, מבחינה חומרית, תופסת רק סעיף אחד מתוך התמונה הכללית.

כאשר אני רואה מטופלים במרפאה, אני נרגש מההזדמנות להיות שותף קרוב במפגש עם כל אחד ואחת מהם, במרפאה המאפשרת אינטימיות וקרבה בין רופא למטופל. איני תייר הלומד על ארץ זרה באמצעות פקידי בית מלון, נהגי מוניות או בעלי חנויות. כאן, בעודי מאזין למה שמביא את מטופלַי לרופא, אני יכול לשוחח עימם באופן אישי. אני זוכה להתבונן מקרוב באורחות חייהם, מנסה להבין את נקודת מבטם הטיבטית על איכות חייהם, רואה מתי הם חורגים מעמל היום־יום כדי לבוא להיבדק, ולמה הם מצפים כאשר הם נבדקים.

הם ממעטים לדבר ולפרט. כולם לבושים באותה פשטות, רובם בבגדים מסורתיים, בלי בשמים או בגדים אופנתיים. אין פה תחושה של הבדלי מעמדות. הם מביאים למרפאה את מה ומי שהם, בלי לשחק תפקיד או לנסות להרשים.

באחד הימים, כאשר ישבתי עם אחד ממנהלי תוכנית האושר הלאומית, הוא ניסה להסביר לי עד כמה הם שונים מאיתנו. "אתם, במערב, נוטים לשים במרכז את הרצונות שלכם. אתם מודדים ומתנים את האושר במילוי מאווייכם ומשאלותיכם", אמר, "ואילו אצלנו, מבינים היטב עד כמה אנו חסרי משמעות. אנו מודעים בחריפות לכך, שכל אחד מאיתנו הוא רק חלקיק חולף בזמן ובמקום, גלגול נשמות יחיד מתוך אלפים, בעל חיים אחד מתוך כל הטבע שמסביבנו. אנו יודעים עד כמה האושר אינו מותנה ברכוש או במימושם של מאוויים שאיננו יכולים להשיג".

זכור לי טקס ממלכתי שנערך ליום הולדתו של המלך בחצר בית החולים. טקס שארך שעות והשתתפו בו, בישיבה בשורות מסודרות, אלפי גברים, נשים וילדים. נאומים והופעות ריקוד של צוותי הסגל הרפואי. עשרות ילדים ותינוקות התהלכו בין השורות, משחקים או סתם מסתובבים, ואף לא אחד מהם בוכה. על כולם שורה איזון שונה מהמוכר לנו, כעין הרמוניה המועברת בין הנאספים.

לנו יש עוד מה ללמוד.

***

דן ליבון הוא רופא משפחה עם שתי התמחויות לא רשמיות: רפואה סינית ורפואה הומניטארית. מלמד רפואה אינטגרטיבית בלימודי המשך ומדריך. עדיין נהנה להקשיב.

סיפור אמיתי / מוחמד מחאמיד

לפני כחמש שנים נקראתי לביקור בית אצל אדם בן חמישים ושמונה, בעל רקע רפואי מורכב של סוכרת על כל סיבוכיה, בנוסף למחלת לב איסכמית, עיוורון ויתר לחץ דם, המטופל תרופתית בהתאם. הסיבה לביקור הבית היתה חולשה כללית, עייפות ותשישות.

כאשר הגעתי לביתו, מצאתי בן אדם בהכרה מלאה ומדבר לעניין. הוא התלונן על עייפות וחולשה, וסיפר שהתחיל לקבל טיפול בעשבי מרפא - תרופה אלטרנטיבית מהתחום ההומיאופתי שהביא לו חבר מממלכת ירדן השכנה, בכוונה לנסות ולסדר לו את רמות הסוכר ולאזן אותן. בד בבד הוא נטל עוד תרופה הומיאופתית עבור הלב. שאלתי את המטופל מדוע הוא נוטל את הטיפול האלטרנטיבי המדובר בלי להתייעץ עם הרופא המטפל שלו, והוא ענה שפשוט מאוד רצה לנסות.

המטופל הפציר בי והתחנן ממש שלא להתפנות למיון. הוא סיפר שאין מי שייקח אותו ויהיה איתו שם מכיוון שכל ילדיו בעבודה ועסוקים כל כך, ושהוא כבר הכביד מאוד על החבר הקבוע שתמיד מסיע אותו ועוזר לו. הוא ביקש בכל לשון של בקשה שארשה לו להישאר בביתו. בשלב זה כבר ריחמתי עליו

כאשר בדקתי אותו מצאתי שלחץ הדם היה נמוך, אך הבדיקה הכללית היתה תקינה וללא ממצא חריג. החלטתי, בגלל הרקע שלו והטיפול התרופתי שהוא נוטל, שעליו לגשת לחדר המיון לערוך סדרת בדיקות מקיפה על־מנת לשלול משהו חריג ולוודא שרמת האלקטרוליטים בדם תקינה. רציתי לוודא שלא התפתח אצלו משהו בעקבות השילוב בין הטיפול הקבוע שהוא מקבל לטיפול החדש שניסה על דעת עצמו.

המטופל הפציר בי והתחנן ממש שלא להתפנות למיון. הוא סיפר שאין מי שייקח אותו ויהיה איתו שם מכיוון שכל ילדיו בעבודה ועסוקים כל כך, ושהוא כבר הכביד מאוד על החבר הקבוע שתמיד מסיע אותו ועוזר לו. הוא ביקש בכל לשון של בקשה שארשה לו להישאר בביתו. בשלב זה כבר ריחמתי עליו וסיפורו נגע לליבי. סיכמנו שלמחרת השכם בבוקר, בשעה שש ושלושים, ניפגש בכניסה לביתו ואני אקח אותו במכוניתי אל המרפאה כדי שייבדק בצורה קפדנית ומסודרת, כפי שרציתי.

נפרדתי ממנו בלב שקט ובציפייה להיפגש למחרת.

באותו לילה ישב המטופל עם בני משפחתו עד חצות הלילה, היה עליז ושמח, וכולם נהנו מאוד. בחצות, ביקש מאשתו שתסייע לו להיכנס למיטה כדי שיוכל לישון כמו שצריך ולקום בזמן. זאת, כדי שלא יאחר למפגש עם הרופא ויוכל "ליהנות מהאחיות היפות שעובדות במרפאה". הוא אמר זאת בחביבות ועם הרבה הומור עצמי מפני שכאמור, הבחור סבל מעיוורון.

ואילו אני, באותו הלילה, חלמתי חלום רע, שממנו התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון: בחלומי ראיתי את ילדיו של המטופל מותחים רשת שחורה להגנה מפני השמש ומסדרים כסאות לאורחים הרבים, כסימן לאבל.

נבהלתי מאוד מהחלום, והמתנתי שיגיע אור הבוקר על־מנת שאוכל לגשת לביתו ולאסוף אותו במכוניתי. כאשר הגעתי לביתו בשעה שש ושלושים בדיוק, כפי שקבענו — החלום הרע הפך למציאות: ראיתי מולי את ילדיו, פורשים רשת שחורה ומסדרים כסאות לימי האבל. המטופל נפטר.

בנו פגש אותי בשער הכניסה לבית וסיפר, שאשתו של האב באה להעיר אותו לקראת השעה שש בבוקר ומצאה אותו ללא רוח חיים במיטתו. קיבלתי את הבשורה הרעה בצורה קשה מאוד. עד עצם היום הזה יש לי צביטה חזקה בלב כאשר אני נזכר במה שקרה.

מאז אותו יום ואותו מקרה, אינני מרחם על אף מטופל שלא מעוניין לגשת לחדר המיון. כל מטופל שאני מחליט שעליו להגיע למיון - מגיע על אפו ועל חמתו.

***

מוחמד מחאמיד, בן 56, מנהל מרפאת שירותי בריאות כללית בדבוריה. נשוי + 4, בוגר אוניברסיטת בולוניה באיטליה. התחיל התמחות ברפואת המשפחה בשנת 1996. לאחר סיום ההתמחות החל לעבוד במרפאת דבוריה, וכעבור שנתיים מונה למנהל המרפאה, עד לעצם היום הזה.  תחומי העניין של מוחמד מחאמיד הם ספורט, שחמט וקריאת ספרים.