מגזין

סיפורה הישראלי והעולמי של הגזזת

בישראל הוא נתפש כטיפול גזעני אך מתברר שהטיפול הקרינתי במחלת הגזזת היה מקובל בלא מעט מדינות. סיפור הגזזת בתמונה רחבה, מבוססת מסמכים ומחקרים מדעיים, בספר חדש בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון

חיילת מפעילה ילדים חולי גזזת, 1951. התמונה באדיבות ארכיון צה"ל

הקמת מדינת ישראל במאי 1948 והעלייה הגדולה שבאה בעקבותיה העלו לסדר היום הציבורי את סוגיית בריאותם של העולים. בעיות הבריאות הבוערות בקרב העולים, כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל הזמנית, היו המחלות שחפת, טיפוס ומחלות רוח. מחלת הגזזת לא נכללה בהן ולא הוזכרה כלל בדיוני הממשלה.

עם הקמתה של הממשלה הזמנית מונה חיים משה שפירא לשר הבריאות, ואילו הד"ר אברהם קצנלסון–ניסן, שהחזיק בתיק הבריאות בוועד הלאומי, מונה למנכ"ל זמני של משרד הבריאות. בשנתו הראשונה אימץ משרד הבריאות את תקנות שירותי הבריאות המנדטוריים כבסיס לפעולתו ועדכן אותן בהתאם לצרכים השונים שעלו לדיון.

אחת הפעולות הראשונות של המשרד היתה עדכון פקודת בריאות העם המנדטורית מ-1940, שפירטה את המחלות בעלות פוטנציאל מגפתי, שעליהן דווח לשלטונות הבריאות של המנדט: דֶּבר, דיזינטריה, גרענת, אבעבועות, טיפוס, מלריה, צרעת, שחפת, שיתוק ילדים, עגבת, מחלות ילדים מידבקות (כגון, אסכרה, אדמת, שעלת, אבעבועות רוח ודלקת קרום המוח). בפקודה זו לא נכללה מחלת הגזזת. גם פקודת בריאות העם החדשה שעודכנה ב-1949 לא כללה את מחלת הגזזת, והמחלות שנכללו בפקודה היו אותן המחלות שצוינו בפקודה הבריטית מ-1940.

טיפולים מקובלים היו הקרחה על ידי גזיזת השיער והקרנות רנטגן שלוו בתלישת שארית השיער באופן ידני, במריחת הראש ביוד או בחומר אחר ובחבישת הראש למספר שבועות עד ראשית צמיחתו של שיער חדש. היו שנהגו למרוח גם משחות שונות ולהסיר את שאריות השיער על ידי פינצטה

בפברואר 1950 יזם משרד הבריאות עדכון נוסף של פקודת בריאות העם ואף הציע חקיקה ל"מלחמה במחלות מין ומחלות עור סוציאליות", ובמקביל פעל להרחבת רשימת המחלות המידבקות שחייבו דיווח. אל רשימת המחלות נוספה הגזזת לסוגיה. על עדכון הצו חתם שר הבריאות חיים משה שפירא. כן צוין במפורש כי מעתה יש לדווח לרשויות על מקרי גזזת.

בצעד זה הפך המשרד את הגזזת והטיפול בה למחלה שבאחריותו ובאחריות גורמי הבריאות הציבוריים בישראל (הדסה, קופות החולים). הסיבה המרכזית להכנסת הגזזת לפקודת בריאות העם היתה בעיקר בשל העובדה שרבים מילדי העולים החדשים, שהגיעו בגל העלייה הראשון אחרי הקמת המדינה, סבלו מגזזת ומגרענת בהיקף רחב שדרש התייחסות.

בדיקת ראש לגזזת ביישוב עולים, שנות ה-50. התמונה באדיבות ארכיון הג'וינט ניו יורק

היבטים היסטוריים, רפואיים וחברתיים של הטיפול במחלה

"הגזזת" – ספר חדש מאת פרופ' אמריטוס שפרה שורץ, היסטוריונית של הרפואה ממרכז פריבס לחינוך רפואי באוניברסיטת בן גוריון, ופרופ' סיגל סדצקי, חוקרת ויועצת למשרד הבריאות - שיצא לאור לאחרונה, מציג לראשונה קובץ מחקרים ישראליים ובינלאומיים בנושא ההקרנות שניתנו כטיפול נגד מחלת הגזזת בישראל ובעולם.

כריכת ספר "הגזזת", בעריכת שפרה שוורץ וסיגל סדצקי, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון

המחקרים בספר מתארים את ההתמודדות של מדינות שונות עם מגפת הגזזת באמצעות טיפול המוני בקרינה - במדינות כצרפת, אנגליה, פורטוגל, סרביה וארצות הברית, וכמובן ביישוב היהודי בארץ ישאל המנדטורית ובקהילות היהודיות במזרח אירופה ובצפון אפריקה.

גילוי הקשר שבין הקרנות בילדות לבין בעיות בריאות מאוחרות בבגרות עורר מוסדות רפואיים בכל העולם לקרוא למטופלים להיבדק תקופתית לגילוי מוקדם של בעיות רפואיות, שמהן הם עלולים לסבול ביתר שאת בשל החשיפה לקרינה בילדותם

פרקי הספר כוללים מחקרים מדעיים מקיפים של חוקרים מובילים בנושא, החל מסקירות תולדותיהן של פטריות הגזזת ועד לגילוין על ידי העולם הרפואי והתפתחות הטיפול הקרינתי בגזזת בעולם המערבי; המשך במחקרים המתארים את ההתמודדות במדינות שונות עם מגפת הגזזת באמצעות טיפול קרינתי המוני - צרפת היתה חלוצת הטיפול הקרינתי המאורגן נגד גזזת; המסע המאורגן לביעור גזזת בבתי הספר באנגליה בראשית המאה ה–20; התנהלות מוסדות הבריאות בארצות הברית לאחר גילוי הקשר שבין טיפולי רנטגן בילדות לגידולים בבגרות ופניית המוסדות לציבור; סיפור הגזזת בפורטוגל; פרק העוקב אחרי סיפור הגזזת הישראלי; והמסע הייחודי של ארגון יוניס"ף לביעור הגזזת בסרביה (יוגוסלביה) בתקופת המשטר הקומוניסטי.

במקביל, מובאים מחקרים הדנים בביעור הגזזת באמצעות רנטגן בארץ ישראל המנדטורית, פעילות שהושפעה במידה רבה מהפעילות בנושא זה בארצות הברית, ופעילויות ארגון הבריאות היהודי אז"ע בסיוע ארגון הג'וינט היהודי–אמריקני לביעור הגזזת בקהילות היהודיות באירופה ובצפון אפריקה כחלק מפעילותם הבריאותית הכוללת לשיפור מצב הבריאות בקהילות היהודיות בגולה.

בחלקו השני של הספר מיוחדים הפרקים בעיקר לדיון בנושא הטיפול וההתמודדות עם מחלת הגזזת במדינת ישראל. הדיון מתחיל במחקר היסטורי הדן בתולדות הטיפול הקרינתי נגד מחלת הגזזת בישראל, בהמשכו מובאת סקירה מקיפה של המחקרים המדעיים שבוצעו בישראל בנושא החשיפה בילדות של אזור הראש והצוואר לקרינה מייננת במינון נמוך ובמינון בינוני. כמו כן, מובא תקציר של השלכות הממצאים המדעיים על קביעת מדיניות בריאות בקרב המוקרנים ועל החוק לפיצוי נפגעי גזזת.

טיפול קרינתי נגד מחלת הגזזת נערך גם באוכלוסיה הערבית בארץ, גם בתקופת המנדט וגם בתקופת המדינה על ידי משרד הבריאות הישראלי. בסך הכל טופלו כ-4,500 ילדים ערבים

בספר נדונים גם ההיבט המשפטי וההיבט הסוציולוגי–תקשורתי. הפרקים המסיימים מביאים את קולותיהם של מוקרני הגזזת מהעולם ומישראל ואת סיפור הגזזת בישראל בראשית המאה ה–21.

ממצאים חדשים: יוניס"ף סיפק מכונות הקרנה לישראל

בין הממצאים החדשים המוזכרים בספר עולה כי בשנים 1921-1938 נערך מבצע המוני נגד מחלת הגזזת בקהילות היהודיות במזרח אירופה, במסגרתו טופלו בהקרנה נגד גזזת 27,600 ילדים (חלקם עדיין חיים עימנו בישראל). עוד עולה כי טיפול קרינתי נגד מחלת הגזזת נערך גם באוכלוסיה הערבית בארץ, גם בתקופת המנדט וגם בתקופת המדינה על ידי משרד הבריאות הישראלי.

בסך הכל טופלו כ-4,500 ילדים ערבים (חלקם חיים עימנו בישראל). זאת ועוד, הגורם המרכזי לסיוע מימון וייעוץ לטיפול קרינתי נגד מחלת הגזזת בעולם המערבי, כולל מדינת ישראל, היה ארגון יוניס"ף מטעם האו"ם שגם סיפק מכונות הקרנה לישראל.

מחלה עתיקת יומין

הגזזת היא מחלה זיהומית עתיקת יומין. היא הוזכרה לראשונה לפני כ–3,500 שנים בפפירוס אֶבֶּרְס (פפירוס מצרי קדום בענייני רפואה). שמה המדעי הראשון של המחלה ניתן לה בתקופה הרומית על ידי החוקר הרומי קֶלְסוּס (בן המאה הראשונה לספירה). הוא כינה את הגזזת "מחלת קשקשים הדומה ליערת דבש", בשל ביטויה החיצוני על העור.

מאחר שמחלת הגזזת היתה נפוצה בעיקר בקרב ריכוזי מהגרים, בשכונות עוני צפופות, שבהן אמצעי סניטציה מוגבלים ובשל מראה הילדים הקירחים, לוותה למחלה סטיגמה חברתית שלילית שנקשרה לזוהמה, לבוּרוּת ולהיעדר היגיינה אישית. המטופלים כונו בכינויי גנאי (כגון "צרעת" ו"פַּארך") וסבלו מבידוד חברתי ומפגיעה בדימוי העצמי, שלעתים קרובות השפיעה על המשך חייהם.

הגילוי במחצית המאה ה–19 של משפחת הפטריות הגורמת לגזזת, גילוי קרני הרנטגן בשלהי המאה ה–19 והגילוי כי הקרנות רנטגן בעוצמה בינונית גרמו לנשירת שיער, הובילו את הרופאים לראות בהקרנות אמצעי טיפולי יעיל לביעור הפטריה. ואכן, שימוש בהקרנות רנטגן כאמצעי טיפולי נגד מחלת הגזזת הפך לחלק בלתי נפרד מהמערכת הרפואית מראשית המאה ה–20 ועד לתחילת שנות ה–60, עם גילויה של תרופה אנטי פטרייתית יעילה הנלקחת דרך הפה.

הבריאו מהגזזת אך סבלו מממאירויות ומבעיות אסתטיות

מראשית המאה ה–20 היתה קרינת רנטגן טיפול מקובל שניתן למאות אלפי ילדים ברחבי העולם — מרוסיה הצארית, הודו ואוסטרליה, דרך מדינות מרכז אירופה ומערבה ועד ארצות הברית, קנדה, מדינות צפון אפריקה ומדינות המזרח התיכון. בתקופות שונות נעשו פעולות מאורגנות במדינות שונות לביעור המחלה בסיוע מוסדות בריאות וחינוך מקומיים. הטיפול המקובל בפעילויות אלו היה הקרחה על ידי גזיזת השיער והקרנות רנטגן שלוו בתלישת שארית השיער באופן ידני, במריחת הראש ביוד או בחומר אחר ובחבישת הראש למספר שבועות עד ראשית צמיחתו של שיער חדש. בחלק מהמרכזים היו נוהגים למרוח גם משחות שונות ולהסיר את שאריות השיער על ידי פינצטה.

משפטים ראשונים בנושא נזקי בריאות מאוחרים למי שהוקרנו בילדותם נערכו בארצות הברית, אך המערכת המשפטית האמריקנית דחתה את התביעות בטענה כי הטיפול הקרינתי היה הטיפול המקובל והמיטבי באותה עת, ולכן לא הייתה זו רשלנות רפואית

עם הזמן התברר כי לטיפול הזה היו תופעות לוואי מאוחרות — קרחת שלמה, אזורי התקרחות חלקית, צלקות בעור הקרקפת ודילול שיער או פגיעה באיכותו. כך נוצרה קבוצת ילדים ובוגרים שאמנם הבריאו ממחלת הגזזת, אך הללו הצטרכו (ועדיין צריכים) להתמודד כל חייהם עם בעיות אסתטיות קשות.

לתופעות לוואי אלה נוספו אחרי עשרות שנים הגילויים שהקרנות הרנטגן גרמו להופעתם של גידולים שפירים וממאירים באזורי הראש והצוואר שנחשפו לקרינה ובעיות בריאות כרוניות נוספות. גילוי הקשר שבין הקרנות בילדות לבין בעיות בריאות מאוחרות בבגרות עורר מוסדות רפואיים בכל העולם (ארצות הברית, קנדה, אנגליה וישראל) לקרוא למטופלים להיבדק תקופתית לגילוי מוקדם של בעיות רפואיות, שמהן הם עלולים לסבול ביתר שאת בשל החשיפה לקרינה בילדותם.

במהלך השנים היו שטענו כי הטיפול בקרינה מעיד על רשלנות רפואית וכי אימוץ השיטה הרנטגנית לטיפול במחלה היה פזיז. בהקשר זה פנו מטופלים רבים למערכת המשפט בדרישות לפיצויים.

משפטים ראשונים בנושא נזקי בריאות מאוחרים למי שהוקרנו בילדותם נערכו בארצות הברית, אך המערכת המשפטית האמריקנית דחתה את התביעות בטענה כי הטיפול הקרינתי היה הטיפול המקובל והמיטבי באותה עת, ולכן לא הייתה זו רשלנות רפואית. לגישתם, התפתחות נזקים בריאותיים בעקבות טיפולים מקובלים אינם ניתנים למניעה באופן מוחלט, ולמעשה הם חלק מהעולם הרפואי המחפש באורח קבע תרופות ושיטות טיפול חדשות ויעילות.

כפי שצוין לעיל, חלק נכבד מפרקי הספר דן בהיבט ההיסטורי של הטיפול הקרינתי נגד גזזת, וזאת על מנת למלא את החסר בהיעדר מחקר היסטורי מבוסס מסמכים בנושא זה. במסגרת זו נסקרו יותר מ–130 מאמרים, שהתפרסמו בנושא זה (בצרפתית ובגרמנית) על ידי חוקרים מובילים מתחום ההיסטוריה של הרפואה (חלקם ללא תרגום לאנגלית או לשפה אחרת), ואשר לא נכללו עד היום במחקרי הגזזת שהתפרסמו בעולם.

כמו כן נבדקו מסמכים מעשרות ארכיונים מרחבי העולם, כולל תיעוד ויזואלי וקולי. אלה, יחד שילוב היבטים רבים רפואיים מדעיים חוקיים וחברתיים בסיפור מרתק זה, נועדו להציג תמונה רחבה מבוססת מסמכים ומחקרים מדעיים (ככל שניתן) לסיפור הגזזת הן העולמי והן הישראלי. תמונה זו מראה כי סיפור הגזזת הישראלי הוא פרק בלתי נפרד מסיפור הגזזת העולמי ודומה במאפייניו הרפואיים והחברתיים לכלל הפעילות העולמית לביעור המחלה באמצעות רנטגן במאה ה–20.

לרכישת הספר ולפרטים נוספים, ליחצו כאן

נושאים קשורים:  גזזת,  טיפול בגזזת,  ספר "הגזזת",  טיפול קרינתי בגזזת,  נפגעי הגזזת,  ילדי הגזזת,  מגזין,  חדשות,  אוניברסיטת בן גוריון,  מחלת הגזזת,  מגיפה
תגובות
אנונימי/ת
06.07.2018, 13:06

הטיפולים בוצעו בכפייה במחנות הסגר ללא הסכמה וללא ידיעת ההורים!!!!
זה משנה משהו?

לא בוצעו בכפייה, לא בוצעו ללא הסכמת ההורים !!!!! ממליצה למגיב האנונימי לקרוא את הספר לבחון את המסמכים והרפרנס ואחרי כן להגיב.

אנונימי/ת
06.07.2018, 13:07

הטיפולים בוצעו בכפייה במחנות הסגר ללא הסכמה וללא ידיעת ההורים!!!!
זה משנה משהו?

לא בוצעו בכפייה, לא בוצעו ללא הסכמת ההורים !!!!! ממליצה למגיב האנונימי לקרוא את הספר לבחון את המסמכים והרפרנס ואחרי כן להגיב.

אנונימי/ת
06.07.2018, 13:08

פרופ' ברוך מודן גילה ופרסם בשנת 1974 את הקשר בין ההקרנות לגזזת וההתפתחות של גידולי ראש וצוואר וביניהם גידולי מוח.
בשנת 1994 חוקק החוק לפיצוי נפגעי גזזת.
הסרט "ילדי הגזזת" תוקף בבוטות את הממסד הרפואי של שנות ה-50 ומכנה את הפרשה "שואת ילדי הגזזת" אשר כללה לכל הפחות כמאה אלף ילדים, אשר מתוכם רק עשרת אלפים שרדו את הטיפול.
פרופ' פריבס, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה, ביניהן הגזזת.
לפי הסרט "ילדי הגזזת", באותה תקופה משרד הבריאות הפדרלי של ארצות הברית חיפש לכאורה מקום בו ניתן להמשיך את הניסוי בקרני רנטגן באין מפריע והמתווך הישראלי של העסקה היה חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו.
שיבא נסע לארצות הברית והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות לטיפול בגזזת, סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות מ-1948 עד 1958, הסתכם בסכום של 60 מיליון לירות.
ובית החולים הכי גדול במדינת ישראל נקרא על שמו של חיים שיבא!
עם התבגרותם של חולי הגזזת החלו להופיע אצל חלקם צורות שונות של מחלת הסרטן.
אצל אחרים הופיעו מחלות הקשורות לתפקוד מערכת העצבים.
בהעדר מידע על התיקים הרפואיים של ילדי הגזזת התקשו הרופאים באבחון הדיאגנוזה הנכונה.
היו שנחשדו בהתחזות, אחרים נשלחו לאשפוז בבתי חולים לחולי נפש.
בשנת 1994 הוגשו לראשונה תביעות נזיקין על ידי מוקרני הגזזת בגין רשלנות רפואית.
כל התביעות נדחו על הסף מפאת התיישנות ובשל הנימוק כי זה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים.
הכנסת מיהרה לחוקק את חוק הגזזת בכדי למנוע את ההתערבות של בית המשפט העליון.
אבל מדינת ישראל לא הודתה בארחיותה לרשלנות רפואית ואף קבעה שלמעשה היא לא חייבת לפצות את מוקרני הגזזת.
בסעיפים הקטנים של החוק נדרשו מוקרני הגזזת לחתום על ויתור לסעד משפטי כתנאי לקבלת הפיצוי.
אבל בסופו של דבר מחקר שפורסם בשנת 2009 על ידי פרופ' שפרה שוורץ הראה כי הטיפול בקרינה למחלת הגזזת היה הטיפול הרפואי המקובל בכל מדינות העולם המערבי באותה תקופה.
זה משנה משהו? הרי זה לא שולל בכלל את קיומו של מחדל.
התגובה הזו בבלוק המזרחי ברשת מדגישה היטב את ההבדלים התהומיים בתפיסת המונח "צדק" בחברה המודרנית.

כשנגמרים כל הטיעונים עורכים "מחקר" / שרלי בוקובזה
כותרת המאמר לדעתי היא גאונית: "כשנגמרים כל הטיעונים עורכים "מחקר"!!!!!!
והמחברת, שרלי בוקובזה, כתבה בו בין היתר:
"השאלה של הגזזת איננה רק עד כמה הטיפול הזה היה מקובל, אלא למה הוא נעשה על בסיס אתני"
החוקרת מראה שנעשו עוד טיפולים כאלה בעולם באותה תקופה, אבל איפה?
כולם נעשו במדינות פשיסטיות לכן כדאי להתחיל במחקר שישווה בין טיטו לבן גוריון.
האם אוניברסיטת בן גוריון תממן מחקר כזה?"
חומר למחשבה, נכון?
זה מאוד מעניין כי אותה שיטה שראינו ב "עוולה החוקתית" והממלכתית הזו בנושא הגזזת מתקיימת בצורה זהה לחלוטין, אחת על אחת, ב "עוולות אזרחיות" בנושא רשלנות רפואית כשהקרבן כאן הוא איננו עדה שלמה אלא החולה המסכן קרבן של שיטות הניסוי והמחקר ובצע הכסף של המערכות הרפואיות השונות כולל חברות תרופות ומכשור רפואי הפועלות ומתעשרות באמצעות מערכת הבריאות הציבורית דרך רופאיה ובמיוחד מנהליה.
האם מישהו מיידע את החולים על ההשפעה הקטלנית של ההקרנות למוח לפני שניתן טיפול זה?
איך ייתכן כי אלפי חולים עוברים היום טיפול קרינתי למוח בלי טופס הסכמה בכלל?
האם מישהו מפקח על הכמות האדירה של הטיפולים הרדיו כירורגים למוח והאם האינדיקציה לביצועם נכונה?
האם מישהו בדק באמת את הקרבנות של הטיפולים האנטיקואגולנטים (נוגדי קרישה) הקטלניים שנותנים היום כמעט לכל אזרח במדינת ישראל מעל גיל 65?
האם מישהו בדק באמת את החיסונים המשוווקים כמו מותג אופנה לאוכלוסיות שלמות ואשר יעילותם ובטיחותם מוטלת בספק?
מאחורי כל אלה קיים רווח כלכלי מובהק של גורמים אינטרסנטיים.
וכפי שכתבה שרלי בוקובזה הגורמים המעורבים יממנו את כל המחקרים הרלוונטיים להוכחת צדקתם או חפותם אבל המחקרים הרלוונטיים להוכחת העוולה אין ולא יהיה מי שיממן!!!!!!!
בחברה החופשית של היום האזרח התמים הוא הקרבן.
אזרח לא תמים היום צריך לדעת מתי לקום ולהגיד לרופאים: את הטיפול הזה אני לא אעשה ואת התרופה הזו אני לא אקח.

06.07.2018, 18:34

יש כוח !!!

בלחסן עורך הסרט חזר בו לחלוטין מטיעוניו לאחר שבחן ממצאים ומסמכים חדשים בנושא, כתוצאה מכך הותקף קשות על ידי פעילים מזרחים שלא אהבו את מימצאיו המיתרים את הנושא העדתי מהטיפול הקרינתי בגזזת

אנונימי/ת
06.07.2018, 13:09

פרופ' ברוך מודן גילה ופרסם בשנת 1974 את הקשר בין ההקרנות לגזזת וההתפתחות של גידולי ראש וצוואר וביניהם גידולי מוח.
בשנת 1994 חוקק החוק לפיצוי נפגעי גזזת.
הסרט "ילדי הגזזת" תוקף בבוטות את הממסד הרפואי של שנות ה-50 ומכנה את הפרשה "שואת ילדי הגזזת" אשר כללה לכל הפחות כמאה אלף ילדים, אשר מתוכם רק עשרת אלפים שרדו את הטיפול.
פרופ' פריבס, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה, ביניהן הגזזת.
לפי הסרט "ילדי הגזזת", באותה תקופה משרד הבריאות הפדרלי של ארצות הברית חיפש לכאורה מקום בו ניתן להמשיך את הניסוי בקרני רנטגן באין מפריע והמתווך הישראלי של העסקה היה חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו.
שיבא נסע לארצות הברית והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות לטיפול בגזזת, סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות מ-1948 עד 1958, הסתכם בסכום של 60 מיליון לירות.
ובית החולים הכי גדול במדינת ישראל נקרא על שמו של חיים שיבא!
עם התבגרותם של חולי הגזזת החלו להופיע אצל חלקם צורות שונות של מחלת הסרטן.
אצל אחרים הופיעו מחלות הקשורות לתפקוד מערכת העצבים.
בהעדר מידע על התיקים הרפואיים של ילדי הגזזת התקשו הרופאים באבחון הדיאגנוזה הנכונה.
היו שנחשדו בהתחזות, אחרים נשלחו לאשפוז בבתי חולים לחולי נפש.
בשנת 1994 הוגשו לראשונה תביעות נזיקין על ידי מוקרני הגזזת בגין רשלנות רפואית.
כל התביעות נדחו על הסף מפאת התיישנות ובשל הנימוק כי זה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים.
הכנסת מיהרה לחוקק את חוק הגזזת בכדי למנוע את ההתערבות של בית המשפט העליון.
אבל מדינת ישראל לא הודתה בארחיותה לרשלנות רפואית ואף קבעה שלמעשה היא לא חייבת לפצות את מוקרני הגזזת.
בסעיפים הקטנים של החוק נדרשו מוקרני הגזזת לחתום על ויתור לסעד משפטי כתנאי לקבלת הפיצוי.
אבל בסופו של דבר מחקר שפורסם בשנת 2009 על ידי פרופ' שפרה שוורץ הראה כי הטיפול בקרינה למחלת הגזזת היה הטיפול הרפואי המקובל בכל מדינות העולם המערבי באותה תקופה.
זה משנה משהו? הרי זה לא שולל בכלל את קיומו של מחדל.
התגובה הזו בבלוק המזרחי ברשת מדגישה היטב את ההבדלים התהומיים בתפיסת המונח "צדק" בחברה המודרנית.

כשנגמרים כל הטיעונים עורכים "מחקר" / שרלי בוקובזה
כותרת המאמר לדעתי היא גאונית: "כשנגמרים כל הטיעונים עורכים "מחקר"!!!!!!
והמחברת, שרלי בוקובזה, כתבה בו בין היתר:
"השאלה של הגזזת איננה רק עד כמה הטיפול הזה היה מקובל, אלא למה הוא נעשה על בסיס אתני"
החוקרת מראה שנעשו עוד טיפולים כאלה בעולם באותה תקופה, אבל איפה?
כולם נעשו במדינות פשיסטיות לכן כדאי להתחיל במחקר שישווה בין טיטו לבן גוריון.
האם אוניברסיטת בן גוריון תממן מחקר כזה?"
חומר למחשבה, נכון?
זה מאוד מעניין כי אותה שיטה שראינו ב "עוולה החוקתית" והממלכתית הזו בנושא הגזזת מתקיימת בצורה זהה לחלוטין, אחת על אחת, ב "עוולות אזרחיות" בנושא רשלנות רפואית כשהקרבן כאן הוא איננו עדה שלמה אלא החולה המסכן קרבן של שיטות הניסוי והמחקר ובצע הכסף של המערכות הרפואיות השונות כולל חברות תרופות ומכשור רפואי הפועלות ומתעשרות באמצעות מערכת הבריאות הציבורית דרך רופאיה ובמיוחד מנהליה.
האם מישהו מיידע את החולים על ההשפעה הקטלנית של ההקרנות למוח לפני שניתן טיפול זה?
איך ייתכן כי אלפי חולים עוברים היום טיפול קרינתי למוח בלי טופס הסכמה בכלל?
האם מישהו מפקח על הכמות האדירה של הטיפולים הרדיו כירורגים למוח והאם האינדיקציה לביצועם נכונה?
האם מישהו בדק באמת את הקרבנות של הטיפולים האנטיקואגולנטים (נוגדי קרישה) הקטלניים שנותנים היום כמעט לכל אזרח במדינת ישראל מעל גיל 65?
האם מישהו בדק באמת את החיסונים המשוווקים כמו מותג אופנה לאוכלוסיות שלמות ואשר יעילותם ובטיחותם מוטלת בספק?
מאחורי כל אלה קיים רווח כלכלי מובהק של גורמים אינטרסנטיים.
וכפי שכתבה שרלי בוקובזה הגורמים המעורבים יממנו את כל המחקרים הרלוונטיים להוכחת צדקתם או חפותם אבל המחקרים הרלוונטיים להוכחת העוולה אין ולא יהיה מי שיממן!!!!!!!
בחברה החופשית של היום האזרח התמים הוא הקרבן.
אזרח לא תמים היום צריך לדעת מתי לקום ולהגיד לרופאים: את הטיפול הזה אני לא אעשה ואת התרופה הזו אני לא אקח.

אנונימי/ת
07.07.2018, 07:24

שפרה שוורץ היא הסטוריונית במרכז "פריבס" לחינוך רפואי באוניברסיטת "בן גוריון".
פרופ' פריבס, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה, ביניהן הגזזת.
לפי הסרט "ילדי הגזזת", באותה תקופה משרד הבריאות הפדרלי של ארצות הברית חיפש לכאורה מקום בו ניתן להמשיך את הניסוי בקרני רנטגן באין מפריע והמתווך הישראלי של העסקה היה חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו.
שיבא נסע לארצות הברית והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות לטיפול בגזזת, סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות מ-1948 עד 1958, הסתכם בסכום של 60 מיליון לירות.
ובית החולים הכי גדול במדינת ישראל נקרא על שמו של חיים שיבא!
לא פלא שהסטוריונית רפואית מ-"בן גוריון", תכתוב ספר ותעשה מחקר לנקות את פורופ' "משה פריבס" מאשמה, ואת ראש הממשלה "בן גוריון" ובדרך גם את פרופ' "שיבא".

ממליצה למגיב האנונימי ראשית לקרוא את הספר, שנית לקרוא במיוחד את הפרק של איתי בבלי על הקרנות בארצות הברית שם הוקרנו לגזזת ולפצעי בגרות בין 2-4 מליון ילדים, כמו כן מומלץ לבדוק כל מידע שאינו מבוסס מסמכים כולל המידע השגוי המופיע בויקיפדיה, קל מאוד ללכת שבי אחרי מידע המסייע לאמת האישית, קשה יותר לבדוק אמת אובייקטיבית מבוססת מסמכים, הסיפור על שיבא הוא עורבא פרח,

אנונימי/ת
07.07.2018, 07:33

מי שראה כמוני את "ילדי הגזזת" כמבוגרים סובלים וגוזזים תחת עינויים ונפטרים ללא מודע לא יכול "להבין" ולסלוח לקברניטי המדינה את אשר עשו לילדים המסכנים. תטהרו לעצמכם אם היו משקרים לכם ולוקחים את ילדיכם הרכים לקבל טיפול קרינה בלתי מבוקר על מחלה שפירה ולא מזיקה רק כי היא מדבקת. תתארו לעצמכם שלוקחים את ילדיכם ללא ידיעתכם מבית הספר ונותנים להם קרינה לראש בגלל כינים?

אני מבינה כי לפי הערכתו של המגיב האנונימי ראוי היה פשוט "לשלוח את הילדים לבית הספר ולא נורא אם ידביקו גם אחרים בגזזת" שהינה מאוד מדבקת ולא עוברת מאליה אלא בגיל ההתבגרות....או שאולי כדאי היה להקים כמו בצרפת ( פרק 3 בספר) וכמו בארצות הברית ( פרק 9 בספר) כתות מיוחדות ובתי ספר מיוחדים לילדי גזזת שם למדו הילדים לעתים במשך שלוש שנים עד שניקבע סופית כי נרפאו....

אנונימי/ת
07.07.2018, 10:48

ופרופ' סדצקי, גם מחברת של ספר ההכחשה, מנהלת את מרכז גרטנר לאפידמיולוגיה בבי"ח שיבא, אותו חיים שיבא שהביא את מכונות הקרינה בסכום של 300 מיליון לירות בכדי להקרין את "ילדי הגזזת". כלומר, המחקרים לגבי טיפול הקרינה לגזזת מתבצעים על ידי בתי חולים, מכוני מחקר ואוניברסיטה על קרואים על שמם של האחראיים למתן הקרינה: בן גוריון, פריבס ושיבא.

07.07.2018, 19:01

מאמר נפלא הפרט ההוכחה שלא הייתה רשלנות בוודאי לא טיפול מפלה. טיפול מקובל בעולם.

אנונימי/ת
24.07.2018, 21:31

לא המאמר נפלא ולא המחקר המתואר בו.
הטיפול היה גזעני כי הוא ניתן בעיקר ליהודים מעדות המזרח (וערבים, מבחינת הרופאים אז זה היה אותו דבר). האם הוקרנו כל הילדים בארץ באותו זמן? לא. הם לא. אז מדובר בטיפול גזעני. מספיק לקרוא ציטוטים מדבריו של פרטפ' חיים שיבא על נחיתות המזרחים כדי להבין שהיתה פה מגמה גזענית.
שום מחקר של שום פרופסור אמריטוס לא יכסה על העובדות היבשות והברורות לכל אדם עם הגיון מינימלי.
המוני ילדים
מזרחיים
הוקרנו ברמות קרינה עצומות (לא נמוכות ולא בינוניות, בולשיט - עצומות ומסוכנות)
וזה המשיך גם אחרי שכבר בעולם הבינו את הנזקים והפסיקו עם זה.

גב' (ד"ר?) הורביץ - האם מישהו מבני משפחתך הוקרן? המורחבת אפילו?
יש להניח שלא.

הילדים הללו גדלו וסובלים ממניגיומות אגרסיביות וגידולים אחרים. מי שעוסק בתחום רואה את זה כל הזמן.
הקרינה פצעה אותם ועיוותה את גופם.

אז מספיק עם השטויות ועם כיסויי הישבן.

למגיב האנונימי הנכבד אם הנך בוחן את נושא הטיפול הקרינתי לגזזת בעינים עדתיות- אולי תוכל להסביר באופן מדוע "הועלמו" מהיידוע הציבורי כל מוקרני הגזזת שהוקרנו במזרח אירופה ( רק 27,600 ילדים אשכנזים !!! ) לפני העליה לישראל או הגירה למערב, ( פרק 5 בספר,) מדוע החוק ניקבע משנת 1946 וכתוצאה מכך נכנסו למוקד הדיון רק עולי שנות ה-50 והועלמו מסיפור הגזזת ומחוק הגזזת עולי שנות ה-40 וילדי היישוב היהודי בארץ בתקופת המנדט (פרק 6 בספר) ???? המחקר הראה כי בגלל החוק שהוגבל לשנים מסויימות כל מוקרני הגזזת הקודמים לשנת 1946 "נעלמו" מהידע המקצועי והציבורי וההתמקדות בנושא עולי שנות ה-50 מצפון אפריקה ואסיה באה רק כתוצאה מאי ידיעה/ העדר מחקר/ סיבות פוליטיות, וכתוצאה מכך נוצר דימוי ציבורי שגוי.
כמו כן מדוע לא מ
"מאשימים" את משרד הבריאות הצרפתי וממשלת צחרפת אשר הפעילה מערך מרפאות רחב במרוקו שהיתה בשליטתה עד שנת 1946, sante publique, שם טיפלו באלפי חולי גזזת מרוקנים ויהודים בטיפול הקרינתי המקובל באותה תקופה, החל משנות ה-20, הרבה לפני העלייה הגדולה מצפון אפריקה, וגם במהלך כל שנות ה-40 וה-50, יהודים רבים טופלו במרפאות אלה ולאו דווקא במרפאות הקהילה היהודית שהחלו לפעול רק בשנת 1947. ( מאידך רבים מאלה שטופלו במרפאות משרד הבריאות הצרפתי לאחר 1946 פנו לקבלת פיצויים בגין הקרנות גזזת בשנים שנקבעו בחוק.)

למגיב האנונימי בשפה שאינה מדעית, מומלץ לעיין שוב בקביעתו של ניל דה גראס טייסון, אסטרופיזיקאי זוכה פרס הוקינס לשנת 2017 ביחס לאמת:
אמת אובייקטיבית מבוססת עובדות, מסמכים וראיות,
אמת אישית מבוססת אמונה ( כמו דת)
ואמת סובייקטיבית מבוססת חזרה מתמדת על אמירות פוליטיות עד שנדמה שהן הפכו לעובדות אמיתיות, ולא כך הוא.

אם המידע כל כך ברור לפי דבריך- מדוע הנך מסתתר כמגיב אנונימי? מי שיש בידיו עובדות מבוססות מסמכים ראוי כי יציג את עצמו בשמו ולא יסתתר מאחורי אנונימיות המעידה יותר מכך על העדר ביסוס עובדתי מבוסס מסמכים לטיעונים "האנונימיים".
פרופ' שפרה שורץ

אנונימי/ת
08.07.2018, 08:33

כל דיווחי פר מודן על מנינגיומות מבוססים על מידע לא מבוסס ממקור שלישי

24.11.2018, 17:41

בספר ישנה מגמה ברורה לנסות להראות שההתנהלות הרפואית של הממסד כלפי מטופלי הגזזת הייתה טהורה וחפה מכל פשע. ניכר גם המאמץ להסתיר ולנסות להפריך כל חשד לגזענות וחוסר אחריות רפואית בפרשה. כל בר-דעת שמכיר את הפרשה יכול להבחין במגמה זאת. הספר מציג הרבה מידע עובדתי, אך יחד עם זאת מידע מטעה, וגרועה מזאת, לוקה בחוסר מידע חשוב.
פרופ' שוורץ טוענת כי לא הייתה שום גזענות ושום רשלנות בגלל העובדה שההקרנות נגד הגזזת היו שיטת הטיפול המקובלת והיעילה ביותר באותה תקופה. אך בטענה זו אין שום הוכחה. גזענות ורשלנות, אם אכן היו, נבעו מהיחס של הממסד והצוות הרפואי כלפי המטופלים ללא קשר לשיטת הטיפול הנהוגה. מה גם שבשנותיה הראשונות מדינת ישראל ידעה גזענות חריפה, בכל התחומים. לכן הניסיון להוכיח שלא הייתה גזענות בפרשת הגזזת מעלה חשד לצדקנות ומכאן למגמתיות כלשהי במחקר וערעור אמינותו.
בסרטו של בלחסן "ילדי הגזזת" ובפרק הטלוויזיה "הנאשם מת מזמן" העוסק בפרשת הגזזת מוצגות עדויות של מטופלים, שמצביעות באופן מפורש על גזענות והתאכזרות של הממסד בארץ כלפיהם. העובדה שבלחסן חזר בו והצטער על הפקת הסרט אינה רלוונטית לצורך העניין. בלחסן הציג חשדות כעובדות ועל כך הוא הצטער. אך פרופ' שוורץ אינה מציינת זאת בספר אלא משתמשת בעובדה זו להראות שכביכול כל המוצג בסרט אינו נכון ושלא היו דברים מעולם.
יש להפריד בין הטענות של בלחסן כלפי הממסד, שלא הוכחו כנכונים עד זמן הפקת הסרט, לבין עדויות המטופלים, שאמורים להוות מסמך לכל דבר ודבר. העדויות עצמן בסרט הן הרלוונטיות לצורך העניין. גם אם בלחסן טעה וגם אם הוא פעל בחוסר אחריות, עדויות המטופלים עצמן מהוות מסמך מאוד חשוב, שאינו נופל מכל מסמך היסטורי כזה או אחר לצורכי מחקר, וזו שגיאה חמורה להתעלם מהן. דרך אגב, למרות טעותו של בלחסן, החשדות שהוא הציג בסרט לגבי הממסד קיימות עד יום זה ואף אחד לא הפריך אותן, גם לא המסמכים והעובדות שמציגה פרופ' שוורץ.
בספר ישנן התייחסויות לא רלוונטיות ומטעות, ואף חמור מזה התעלמות ממידע שבעצם היה יכול לשנות את התזה של פרופ' שוורץ. לא מובן איך אפשר לעשות מחקר אקדמי על נושא הקשור בקבוצת אוכלוסייה מסוימת מבלי לראיין אנשים מאותה אוכלוסייה, שחלקם כשירים להתראיין. יתרה מזו, מחקר אקדמי רציני ומעמיק שקשור לאוכלוסייה מסוימת חייב לכלול מסקנות המבוססות על ראיונות עם אותה אוכלוסייה ולא להסתמך רק על מסמכים, כפי שעשתה פרופ' שוורץ. זה כמו לחקור בעיות בחיי נישואין מבלי לראיין נשואים או גרושים. סביר גם להניח שאותם מסמכים שעליהם התבססה פרופ' שוורץ, עד כמה שהם מגלים עובודת היסטוריות, לא יכילו מידע על רשלנות ומעשי גזענות, שנעשו על פי החשד כלפי המטופלים, שכן הם נכתבו בידי אנשי הממסד ואנשי רפואה שפעלו במסגרת הממסד. כך שהתייחסות רק למסמכים אינה מספיקה ואינה פועלת לטובת חשיפת האמת כולה.
עדויות המטופלים, לעומת זאת, ואולי רק הן, יכולות היו להראות את היחס שהמטופלים קיבלו. בסרטים שציינתי ישנן עדויות על טיפולים בכפייה, ללא ידיעה הורית, התאכזרות, חטיפות, סלקציה ועוד. רק מחקר ראיוני רציני יכול להצליב עדיויות שונות של אנשים שונים שלא מכירים אחד את השני ושלא תיאמו ביניהם מה לספר כדי לאמת מידע. מחקר ראיוני היה יכול לשפוך אור על הפרשה שעדיין לוטה בערפל. התעלמות זו מהעדויות נוחה לפרופ' שוורץ להצדקת התזה שלה ומדגישה את המגמתיות במחקרה.
הייתי רוצה לראות את פרופ' שוורץ נענית לאתגר ומבצעת מחקר אקדמי ראיוני, שבו היא מראיינת עשרות אם לא מאות מטופלי גזזת. לא רק מזרחים אלא גם אשכנזים לצורך האמינות, ואז לראות אם הייתה או לא הייתה גזענות, אם היה יחס מכבד או משפיל כלפי המטופלים ואם החשדות כלפי הממסד מוצדקות או לא. כל עוד אין מחקר מסוג כזה ימשיכו החשדות להטיל ספק באמינותו של כל מחקר בסגנון מחקרה של פרופ' שוורץ הלוקה בחסר.
אציין רק שבספר, לקראת סופו, ישנה התייחסות מזערית לעדויות (פרק זה לא נכתב בידי פרופ' שוורץ). ישנן מספר לא רב של עדויות מרחבי העולם, כשרק קומץ מתוכן הן של אנשים שאר טופלו בארץ. העדויות האלה מראות את הסבל הפיזי והנפשי שנגרם עקב הטיפולים הקשים אך הן לא נוגעות ביחס של הצוות הרפואי כלפי המטופלים ולא מפרטות את דרכי הפעולה שננקטו בעת מתן הטיפולים על ידי הצוות הרפואי. ההתייחסות הזאת לעדויות נראית כיציאה מידי חובה ואינה רצינית כאמור.
בספר ישנו פרק העוסק בתקשורת. גם פה ישנו ניסיון להסית את דעת הציבור לתזה של פרופ' שוורץ שלפיה הכל היה בסדר מבחינת הממסד. הפרק בא להראות שכביכול לא הייתה גזענות ולא רשלנות מפני שהתקשורת "העצימה את הדרמה" לדברי פרופ' שוורץ. התקשורת תמיד מעצימה את הדרמה. בכל פרשה מדינית שלא תהיה התקשורת מעצימה את הדרמה. זו תפקידה של התקשורת. היא הרי עושה זאת כדי להעלות את הרייטינג ולמשוך עניין. אך שוב, גם פה אין שום רלוונטיות לצורך המחקר בעובדה שהדרמה הועצמה. מה שרלוונטי באמת הן העדויות עצמן באותן תוכניות וכתבות שבהן הועצמה הדרמה. ההתעסקות בנושא העצמת הדרמה גורמת להסטה מנושא העדויות עצמן, ולכן גם פה ניכר המאמץ המגמתי של החוקרת לנסות להראות שהכל כביכול היה בסדר מצד הממסד תוך התעסקות בטפל במקום בעיקר.
הספר יצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובסיוע מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות הבריאות, ארגונים ממשלתיים במסגרתם פרופ' שוורץ פועלת, ומגמתו להציג את הממסד באור חיובי ברורה. לא מזמן שודר בערוץ 10 תחקירו של אמנון לוי בסדרת הטלוויזיה "פנים אמיתיות" בו הוא מציין עובדה זו ונוגע בעוד נושאים התואמים לנושאים שציינתי. לוי מראיין את פרופ' שוורץ, שבין היתר טוענת שהיא חוקרת שמסתמכת על מסמכים ולא על עדויות אנשים. לי זה נשמע לא אקדמי ולא אחראי. עדויות המטופלים הן, כפי שציינתי, אולי המסמך החשוב ביותר לחקר האמת, ולכל הפחות חשוב באותה מידה כמו כל מסמך היסטורי. בתוכניתו של לוי פרופ' שוורץ מתייחסת לעדויות בזלזול ופוסלת אותן. דבר זה מעלה חשד מאוד גדול לגבי אמינותה של פרופ' שוורץ כחוקרת אובייקטיבית המוכנה לבדוק כל מקרה לצורך המחקר באופן אובייקטיבי, כולל את העדויות עצמן. גם בזלזול זה ניכרת המגמה לטשטש כל חשד לאי-צדק, יחס משפיל וגזענות.
לסיכום מדובר במחקר מגמתי ולא מהיימן למרות המידע הרב והעובדתי בו. אין במחקר זה שום הוכחה שהתנהלות הממסד הייתה טהורה ונאותה ואין בו שום הפרכה של טענות וחשדות כנגד הממסד שנשמעו לאורך השנים. כן יש בו ניסיונות מגמתיים ולא אמינים להראות שהממסד פעל בטוהר מידות, התעלמות בולטת מעדויות המטופלים ומידע שמוצג באופן המכוון לקו המחשבה של החוקרת. וכל זה נראה כמגמה מכוונת לטיהור שמו של הממסד. הציבור הרחב מודע לחשדות וסבור שישנם עניינים נסתרים ובלתי פתורים בנושא ושהתנהלות הממסד בתקופת ההקרנות לא הייתה תקינה כפי שפרופ' שוורץ מנסה להראות. פרשת ילדי הגזזת מזכירה את פרשת ילדי תימן, שגם לגביה הציבור סבור שמעשי הממסד לא היו טהורים וחפים מכל פשע כלל. הספר כאמור גם לוקה בחוסר מידע חשוב שהיה יכול לעזור בחקר האמת. אני מאמין שיהיו עוד ניסיונות לחקור את האמת. יהיו עוד תוכניות טלוויזיה וכתבות בעיתונות וברשת שלאט לאט יחשפו את מעשיו של הממסד ושיערערו מחקרים מסוג זה. עדיין דרוש מחקר ראיוני רציני ומעמיק עם כמות נכבדה של ראיונות עם מטפולי גזזת בארץ כפי שטרם נעשה במדינת ישראל.