מגזין

"איני יודעת עד כמה שאפשר יהיה לעזור לאנשים ששן הדלות והבערות מכרסמת בנפשם זה כמה דורות"

קטע מתוך הספר "באנו הנה להביא את תרבות המערב", הבוחן בין השאר את ייצוג היהודים המזרחים בשיח ההיגיינה

מתוך ספרו של ברכיהו "עבודת ההיגיינה בבתי הספר" (1929).
ד"ר דפנה הירש (צילום: פרטי)

ד"ר דפנה הירש (צילום: פרטי)

בתיאורים של קהילות מזרחיות בטקסטים ההיגייניים נכללו בדרך כלל התנאים ההיגייניים והסניטריים המחפירים שבהם חיו: לכלוך, מחלות, תזונה לקויה, ילודה מופרזת, חיים בחדרים צפופים ומצחינים, בלי אוויר ואור, היו מרכיבים נפוצים ברבים מהטקסטים. יתרה מזאת, המזרחים הוצגו בשיח ההיגייני כאנטיתזה של האדם ההיגייני לא רק מבחינת תנאי חייהם ומצבם הגופני, אלא גם מבחינת מצבם הנפשי ואופיים. לדוגמה קטע מתזכיר של רחל פסח על עבודתה בשכונת נחלת ציון בירושלים:

בדרומה של ירושלים החדשה משתרעות שכונות אחדות מרובות האוכלוסין. כבר המראה החיצוני של השכונות האלה מגולל לפני עין המסתכל לדלותן, חלאתן וקבצנותן, תמונה שקשה למצוא דוגמתה אפילו בירושלים העניה. סמטאות צרות, מלאות אבק וצחנה בקיץ ובוץ בחורף. בבתים, רובם צריפי פח, חדרים קטנים מלאים טחב על פי רוב בלי אור ואויר. חדר, חדר, הוא דירה למשפחה עשירת ילדים מכל הגילים, ולעתים קרובות לשתי משפחות ויותר. אין אדם תרבותי יכול ליצור לעצמו מושג כל שהוא מהצפיפות ומהתנאים ההיגייניים, או יותר נכון מהתנאים הבלתי היגייניים, אלא אם כן ראה זאת בעיניו. [...] עלי להדגיש כבר עכשו, שלא גורל האנשים האומללים האלה לנגד עיני. איני יודעת עד כמה שאפשר עוד יהיה בכלל לעזור לאנשים ששן הדלות והבערות מכרסמת בנפשם זה כמה דורות ושהסביבה הפראית משם הם באו טמטמה את לבם ואטמה את מוחם כנגד כל השפעה תרבותית. דברי אלה יהיו רק שועת=עזרה בשביל הילדם הרכים הללו, ההולכים ונרקבים בבוץ הזה. אותם אפשר עוד להציל, ואותם אנו מוכרחים להציל. החובה האנושית והלאומית דורשת מאתנו לעשות את כל ההתאמצויות בשביל להוציאם מן הזוהמה ולתת להם לכה"פ [לכל הפחות] מינימום של תרבות אנושית ולאומית.

שני שליש מתושבי השכונות האלה הם בני עדות מזרחיות – פרסים, קורדים, בבלים וכו'. רובם עולים חדשים. שפתם ואורח חייהם הביאו אותם מארצות מוצאיהם יחד עם אמונות שוא ומנהגים טפלים התופסים מקום חשוב מאד בכל חייהם וכמובן גם בחנוך הילדים. כדי לתת מושג כל שהוא מהרמה התרבותית של האנשים האלה, אביא רק עובדות קטנות אחדות, שהן אולי מגוחכות אבל די אופיניות: הנשים אין להן  מושג משעון. בחלוקת הזמן. מד חם הוא אצלם כלי המוציא את החום או ציגרטה, שאינן יכולות להשיג מדוע אינה מעלה עשן.[1]

מתוך ספרו של א.י. לוי, "בריאות הציבור" (1935)

מתוך ספרו של א.י. לוי, "בריאות הציבור" (1935)

ברבות מארצות אירופה היה המעמד הכלכלי הציר המרכזי של הבידול בין קבוצות בשיח ההיגייני.[2] בשיח העברי תפסה את מקומו ההבחנה האתנית. ככלל, מעמד כלכלי לא שימש קטגוריה הסברית מרכזית בשיח העברי. טקסטים רבים שעסקו בהיגיינה של קבוצות מזרחיות ציינו את העוני כאחד הגורמים האחראים לתנאי ההיגיינה הלקויים שבהם חיו, אולם בדרך כלל הקדימות ההסברית הוענקה לתרבותם ולאופיים.[3] למשל, אחות בית הספר זהבה בלומנשטין הסבירה את 'חוסר החינוך וההבנה בהרגלים נימוסיים וסניטריים אלמנטריים' של הילדות המזרחיות בתלמוד תורה לבנות א' בשכונת הבוכרים בירושלים, 'קצת מחסר ידיעה, במדת מה מחוסר אמצעים, ובעקר מתוך רשלנות אפטיה ואמונות טפלות'.[4] לעתים אף הודגש, שלמרות מצבן הכלכלי השפיר של קבוצות מזרחיות מסוימות, אורח חייהן לקוי. הנה שוב רחל פסח, בקטע ממאמר משנת 1946 על תינוקות הסובלים מתת=תזונה:

בעיה חשובה ומעציבה למדי היא העובדה שהאחוז הניכר של התינוקות ירודי המשקל אינו מצוי במיוחד במשפחות מחוסרות האמצעים שבשכונות העוני אלא דווקא במשפחות מחוסרות תרבות ואחריות מספקת כלפי ילדיהן. הילודה בחוגים מסוימים כאלה היא די גדולה, אך לא תמיד מקדישים ההורים תשומת לב מספקת למצב הבריאות של הילד. הילד אינו תופס את המקום הראוי בחיי משפחה אלה ולעתים 'אינו כדאי לטפול מיוחד'. ומאידך חסרות הידיעות כיצד לטפל בו וחסר הרצון לרכוש את הידיעות האלה ולהשתמש בהן.[5]

הטענה שהמזרחים אינם מגלים רצון לאמץ את כללי הבריאות הרציונלית ולשפר את מצבם חזרה שוב ושוב בשיח ההיגייני. כתב, למשל, ד"ר נתן דובז'ינסקי, רופא העיניים של 'הדסה', בתשובה על תהייתו של ד"ר שימקין, מדוע לא נעלמה הגרענת לגמרי מן הארץ למרות 'שִיכלול תנאי החיים בכל השטחים':

עטיפת הספר (צילום: יח"צ)

עטיפת הספר (צילום: יח"צ)

בניגוד למה שהיה לפני 20 שנה, בעיית הגרענת בארצנו היא בעית עדות המזרח שישוביהם הם קיני הגרענת ומיבצריה האחרונים. ודוקא בישובים האלה קשה למצוא את השיכלולים הנ"ל והמצב בהם לא 'הוטב להפליא'. לא הכרתים לפני 20 שנה, אבל דומני שזה אותו הליכלוך והעוני, אותם הזבובים, אותו האבק. אמנם מים יש בכל הנקודות האלו, אבל נחוץ גם הרצון להשתמש בהם. ומה שנוגע ל'רצונם' הבוער של החולים מסוג זה 'להתרפא ממחלה קשה זו' הרי זאת היא פרשה עגומה. סבורני, שדוקא חוסר כל רצון מסוג זה הוא אחד המכשולים העיקריים במלחמתנו בגרענת. כל רופא וכל אחות שעבדו פעם בשכונות האלו מכירים היטב את אי=הרצון והביטול שבהם מתיחסים החולים האלה לבדיקות ולטיפולים, את האמצעים והתחבולות שצריך להשתמש בהם כדי להניעם להתמדה איזו שהיא בטיפול, את הדעות הקדומות שצריך להלחם בהן עוד כיום.[6]

ד"ר דובז'ינסקי לא הכיר את היישובים שעליהם הוא מדבר עשרים שנה לפני כתיבת המאמר ואף על פי כן ידע שהלכלוך הוא אותו לכלוך, הזבובים אותם זבובים והאבק אותו אבק. עם זאת, לא הלכלוך והעוני היו הבעיה אלא 'הרצון', או ליתר דיוק היעדרו של רצון להתרפא אצל בני עדות המזרח, אף שבהמשך הפסקה הוא ציין שבחלק מהמרפאות בנקודות יישוב אלה מגיע מספר הביקורים בעונת השיא ל=800 ביום![7] השיח האוריינטליסטי, כתב סעיד, אינו מתייחס למזרח האמתי דווקא, אלא בראש ובראשונה למבעים אוריינטליסטים קודמים.[8]

 מתוך ספרו של א.י. לוי, "בריאות הציבור" (1935)

מתוך ספרו של א.י. לוי, "בריאות הציבור" (1935)

אם האדם ההיגייני היה בעל כוח רצון, אקטיבי, מפגין משמעת זמן ויכולת לכלכל את צעדיו מראש, המזרחים הוצגו כחסרי כוח רצון, כפסיביים, כבעלי חוש זמן פגום וכחסרי יכולת לחשוב לטווח ארוך ולתכנן את העתיד. במילים אחרות, אם האדם ההיגייני היה סובייקט שעיצב את חייו לאורה של התורה ההיגיינית, המזרחים מטבעם לא יכלו להיות סובייקטים היגייניים, אלא רק אובייקטים של ההיגיינה.

קיבוצי אוכלוסייה מזרחית תוארו כמעין חור שחור – מאסה אפלה של בערות ולכלוך, שצריך לחדור לתוכה כדי לשנות אותה. לא רק בתיהם היו אפלים – חייהם היו אפלים: 'בקור אחות במשפחה רצוצה כזו הרי הוא פעמים קרן האור היחידה החודרת לתוך החיים האפלים האלה', כתב ברכיהו.[9] והשוו לתיאור חדר הילדים של משפחה אירופית בידי אחות:

נקח בתור דוגמא את הסכומים של האחות בתחנת שערי פנה, בקורה הראשון יוכל להיות בבית סופר צעיר במקום שהיא מקבלת בספריה מלאה ספרים מזן אל זן ומבלה ע"י האם הצעירה בעצמה, אשה פרופסיונלית, לחדר הילדים השטוף אור ונהרה, כאן ילד שמנמן וקצר מחכה לה בערש לבנה, אולם היונק חור הנהו כי סובל הוא מקיבתו והאם נמנעה מהביא את בנה הקטן אל התחנה מפאת מזג האויר הקשה.[10]

בניגוד לאפלה המזרחית, בתיאור בית המשפחה האירופית שולטים האור, הנהרה והלובן, עד אשר נדמה שחיוורונו של התינוק אינו אלא תחבולה ספרותית.

'המזרחי הפרימיטיבי' לא היה הדגם היחיד של היהודי המזרחי ברפרטואר התרבות העברית. בסוף המאה ה=19 היה דגם נוסף של יהודי מזרחי, שייצג את ניגודו של יהודי הגטו המזרח אירופי. בדגם זה היהודים הספרדים הופיעו כמי שאחוז הסוחרים בקרבם קטן מאשר אצל האשכנזים, כמי שאינם בוחלים בעבודה קשה ומסתפקים במועט, כבריאים יותר, כבעלי קומה גבוהה יותר וכוח גופני גדול יותר, ואף כמקפידים יותר על ניקיון ואסתטיקה, במיוחד בניגוד ללכלוך ולרפש ששררו בקרב קבוצות פועלים מסוימות.[11] מקורותיו של דגם זה הם במיתוס העליונות הספרדית שפיתחו יהודי גרמניה בראשית תהליך האמנציפציה כדי להבחין עצמם מיהודי מזרח אירופה, האשכנזים, שגילמו את העבר שממנו ביקשו להיחלץ. לעומתם, הקהילות הספרדיות האמידות והמשתלבות בהולנד, בצרפת ובאנגליה סיפקו מודל יהודי של פתיחות תרבותית ואינטגרציה חברתית.[12] מיתוס העליונות הספרדית נותר רלוונטי גם סביב מפנה המאה ה=20, כאשר האשכנזים זוהו עם היהודי המהגר, ה'זר' המסכן את הצלחת האסימילציה של יהודי גרמניה.[13] הוא בא לידי ביטוי גם בעבודתם של מדעני הגזע היהודים שיצרו מיתוס גזעי אקוויולנטי למיתוס הארי. במרכזו היה היהודי הספרדי בעל הדמות האצילית, ששימש סימן ל'תחייה הגזעית' היהודית הממשמשת ובאה. מדענים רבים, ובמיוחד הציונים שבהם, ראו ביהודים הספרדים את היהודי הקדום, המקורי, ודמותם כרכה בתוכה את זכרו של העבר היהודי המפואר עם הסיכויים ללידה מחדש.[14]

מתוך ספרו של ברכיהו "עבודת ההיגיינה בבתי הספר" (1929).

מתוך ספרו של ברכיהו "עבודת ההיגיינה בבתי הספר" (1929).

ככל שהתקדם תהליך ההתמערבות של החברה היהודית בפלשתינה, בפרט לאחר כינון המנדט הבריטי, הלך ונעלם דגם זה ואת מקומו תפס המזרחי הפרימיטיבי.[15] יש להניח שהשיח הרפואי תרם לכך. בכתביהם של הרופאים לא מצאתי התייחסות ליהודים ספרדים או מזרחים כמי שעולים במצבם הגופני וההיגייני על יוצאי אירופה, ולעומת זאת מצאתי בהם התייחסויות רבות לתנאים ההיגייניים והסניטריים הפרימיטיביים שבהם חיו, על תרבותם המפגרת ועל אישיותם הלקויה. לחלופין, תיאורים של אורח החיים של קבוצות מזרחיות שלא נכתבו בידי רופאים הכילו לרוב התייחסות לתנאי ההיגיינה הלקויים שבהם הם חיו.

בשנות השלושים גדל מספר המאמרים שעסקו במצבה של האוכלוסייה המזרחית, ושהתפרסמו בעיתונות היומית ובכתבי עת שונים. רובם נכתבו בידי רופאים, מורים ורפורמטורים. השנים 1938-1932 היו שנות השיא של ההגירה מארצות ערב לפלשתינה בתקופת המנדט – כ=18,000 איש באו בתקופה זו.[16] רבים מהם התרכזו בשכונות מצוקה בערים, בתנאי דיור וסניטציה קשים מנשוא, שנתפסו כמוקדי מחלות גופניות ונפשיות, המאיימים על הבריאות והמוסר של כלל החברה היהודית. חנה הלנה טהון, למשל, כתבה בעיתון הארץ בשנת 1937 על השכונות שאוכלסו במזרחים כי 'כאן הולכים ומכים שרשים כל מיני מחלות גופניות ורוחניות, שהיה אפשר למנוע אותם, כאן נהיים ילדים וילדות לפושעים ופרוצות'; ובהמשך: 'אצלנו הרי חלק עצום – בירושלים בלבד חלק רביעי או חמישי – חי בתנאים כאלה, החותרים ומזעזעים לאט לאט את הבריאות הגופנית והמוסרית של הישוב היהודי'.[17]

בראשית שנות הארבעים חל שינוי מסוים במעמד האוכלוסייה המזרחית בשיח הרפואי. שינוי זה התבטא פחות בתכונות שיוחסו למזרחים (אף שמדי פעם היו גם הערכות חיוביות יחסית לתקופה הקודמת),[18] ויותר בטענה על הצורך לשפר את מצבם, שנשמעה מרופאים רבים, ובהם כמה מן הדמויות המרכזיות בשדה הרפואה הציבורית, ולא רק מחברות ארגוני נשים ופעילות חברתיות. למשל, ד"ר ו' אליאסוב כתב בשנת 1945 במאמר בכתב העת הרפואה כי 'החומר האנושי' המזרחי הוא באופן כללי טוב. 'עלינו לדאוג להתפתחות טובה של הילדים הנולדים; לכן עלינו לדרוש את העלאת רמת החיים של האוכלוסיה הזאת, את הטבת מצבה בכל השטחים, בשטח השיכון, ההלבשה, התזונה והחינוך'.[19] ד"ר יוסף מאיר קרא באפריל 1946 לעשות מאמץ לשמור על הילודה הגבוהה ולהקטין את התמותה בקרב העולים מארצות המזרח. מאיר הקדיש שורות רבות לסקירת המצב העגום בשכונות של המזרחים. מאמרו הוא חתרני כמעט. הוא כתב: 'לו נמצאו כיום באיזה יער בפולין כמה אלפים ילדים יהודים הסתרים, מה גדול היה הרעש סביבם, מה גדולה המלחמה על סרטיפיקטים בשבילם, כמה ספינות היו הולכות לאיבוד, כדי להביאם הנה – והנה הם [המזרחים] כבר פה'. בסוף המאמר הביא מאיר את דבריה של 'חברה אחת', שמשפחות אלה למעשה רק החליפו גלות בגלות; את דבריו הוא סיים בקריאה: 'הבה נעלה אותם לארץ=ישראל'.[20] ואילו ד"ר תיאודור גרושקה טען שיש ללמד את הנשים המזרחיות כיצד להגביל את הילדים הנולדים בתנאים היגייניים רעים, ובה בעת 'לדאוג לשיפור התנאים ההיגייניים בהם חי רוב עדות המזרח ולעזור להם כמקור חשוב להתפתחות עמנו בארץ=ישראל'.[21]

שער כתב העת "בריאות"

שער כתב העת "בריאות"

שינוי זה היה תוצר של כמה גורמים, ובראשם החשיבות הגוברת של הדמוגרפיה במאבק על הארץ והשמדת היהודים באירופה. לאחר ההתנגשויות האלימות בין היהודים לפלסטינים בשנת 1929 הפכה השגת רוב יהודי בפלשתינה ליעד ציוני מרכזי.[22] עיקר הפעולה הציונית כוונה אמנם להגברת ההגירה היהודית אל הארץ,[23] אך לצדה החלו רופאים ופעילות בארגוני נשים לדבר על חשיבות הריבוי הטבעי במאבק הפוליטי על הארץ.[24] עד סוף שנות השלושים לא היה הדגש בדבריהם על ילודה רבה דווקא, אלא בעיקר על הצורך להילחם בתמותת התינוקות. רק לאחר ההגבלות שהטילה הממשלה הבריטית על ההגירה היהודית בעקבות הספר הלבן של 1939, שלו קדמה ירידה בשיעור הילודה היהודית,[25] ובמיוחד משנת 1942, עם בואן של הידיעות על השמדת יהודי אירופה, גברו הקולות שדיברו על חשיבות הילודה הרבה.[26] במקביל הציג בן=גוריון את התכנית להבאת מיליון יהודים לארץ ישראל ('תכנית המיליון'), ובה היו יהודי ארצות ערב היעד המרכזי.[27] בהקשר זה קראו רופאים לשפר את מצבה של האוכלוסייה המזרחית, שנתפסה כעת כרזרבה הדמוגרפית היהודית העיקרית.

הספר "באנו הנה להביא את המערב: הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט" מאת ד"ר דפנה הירש ראה אור בהוצאה לאור של מכון בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב;  לרכישה בחנויות הספרים או ישירות מידי המפיץ בטלפון 6797942 02

[1] רחל פסח, תזכיר על העבודה בשכונה הירושלמית נחלת ציון, 19.7.1928, אצ"מ, J113/357.

[2] למשל: Frykman and Löfgren, Culture Builders; Vigarello, Concepts of Cleanliness; Weindling, Health, Race and German Politics

[3] דיוויד ארנולד מתאר תופעה דומה בשיח האפידמיולוגי הבריטי בהודו במאה ה=19 ובראשית המאה ה=20. ראו: David Arnold, 'The Medicalization of Poverty in Colonial India', Historical Research, 85, 229 (2012), pp. 488-504

[4] דו"ח של אחות ביה"ס זהבה בלומנשטין על עבודתה במשך חורף 1927-1926 בתלמוד תורה לבנות א', שכונת הבוכארים, אצ"מ, J113/353.

[5] רחל פסח, 'ירודי המשקל בין התינוקות והסיבות לכך', האחות, 6 (1946), עמ' 17.

[6] נתן דובז'ינסקי, 'המלחמה בגרענת בארץ=ישראל, תוצאותיה וסיכוייה', הרפואה, כג, ג (תש"ג), עמ' 44-43.

[7] שם, עמ' 44.

[8] סעיד, אוריינטליזם, עמ' 14.

[9] ברכיהו, בית הספר והתלמיד בארץ ישראל, עמ' 13.

[10] 'עבודת תחנות טפול ביונקים של ההסתדרות המדיצינית הדסה', ללא מחבר, ללא תאריך, אצ"מ, J113/1425. לעומת זאת, בדו"ח על 'חגיגת הסיום של הטיפול בילדים בגיל המעבר' בתחנות א', ב' וג' בירושלים כתבה רחל פסח כי הילדים המזרחים נראו כ'צרורי פרחים מגוונים מכל המינים' משום שהאמהות סירבו להצעת האחיות להכין לחוגגים בגדים לבנים, שכן 'אין האם המזרחית יכולה להשיג בשום אפן את היופי שבשמלה "לבנה"'. רחל פסח, 'סקירה על חגיגת הסיום של הטיפול בילדים בגיל מעבר', 24.4.1932, אצ"מ J113/1403. עם זאת, עקרון הניגוד בין המזרחים ליוצאי אירופה נשמר גם כאן.

[11] יהושע קניאל, 'אנשי העלייה השנייה ובני העדה הספרדית', בתוך: הנ"ל, במעבר: היהודים בארץ=ישראל במאה הי"ט בין ישן וחדש ובין יישוב ארץ הקודש לבין ציונות, ירושלים, 2000, עמ' 370. ראו גם: רחל אלבוים=דרור, החינוך העברי בארץ=ישראל, כרך א, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 273-274; הנ"ל, 'האישה הציונית האידאלית', בתוך: יעל עצמון (עורכת), התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, ירושלים, 2001, עמ' 101.

[12] Ismar Schorsch, 'The Myth of Sephardic Supremacy', Leo Baeck Institute Yearbook, 34 (1989), pp. 47-66

[13] Todd M. Endelman, 'Anglo-Jewish Scientists and the Science of Race', Jewish Social Studies, 11, 1 (2004), pp. 52-92

[14] Efron, Defenders of the Race, pp. 76-77. יוצא דופן היה רופין, שטען כי 'האשכנזים עולים על הספרדים ועל יהודי ערב בזריזות רוחנית, בכח השכל ובשאיפה לדעת' בשל תהליך הברֵרה הטבעית שלו היו נתונים, בלי לייחס לספרדים יתרונות על פני האשכנזים. ראו רופין, היהודים בזמן הזה, עמ' 154-153.

[15] קניאל, 'אנשי העליה השנייה ובני העדה הספרדית', בתוך: הנ"ל, במעבר, עמ' 378.

[16] ליסק, 'עלייה, קליטה ובניין חברה בארץ=ישראל בשנות העשרים', עמ' 192.

[17] חנה טהון, 'בעיית עדות המזרח', הארץ, 19.7.1937.

[18] זאת בטרם בואם של גלי העלייה הגדולים מארצות המזרח התיכון ומצפון אפריקה בשנות החמישים. ראו גם: עזריאל קמון, 'בין אידיאולוגיה לתדמית: יחסה של תנועת העבודה לעליות מתימן', תימא, ז (תשס"א), עמ' 150-145.

[19] ו' אליאסוב, 'על הילודה אצל היהודים מעדות המזרח', הרפואה, כח, ט (1945), עמ' 196.

[20] י' מאיר, 'הבה ונעלה אותם לארץ=ישראל', דבר, 10.4.1946. עם זאת, כאשר הכריז בן=גוריון על פרס הילודה, יצא מאיר נגדו: 'אין לנו ענין בילד העשירי – ואפילו לא בשביעי – במשפחות העניות יוצאות המזרח. אנו מעונינים בילד החמישי, הרביעי והשלישי בכל בית בישראל. במציאות כיום יש להתפלל תכופות לילד שני במשפחה הנמנית עם ה"אינטיליגנציה"'. יוסף מאיר, 'הגברת הילודה או רבוי הילדים', איתנים, ה, 4-3 (1952), מצוטט אצל שחלב סטולר=ליס, 'כך אגדל תינוק ציוני', עמ' 285.

[21] 'אספת רופאי תל-אביב', הרפואה, כח, ו (1945), עמ' 133-132.

[22] אביבה חלמיש, '"עלייה סלקטיבית" ברעיון, במעשה ובהיסטוריוגרפיה הציוניים', בתוך: אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ ויעקב הריס (עורכים), עידן הציונות,ירושלים, 2000, עמ' 192-191.

[23] ניצה ברקוביץ, '"אשת חיל מי ימצא"? נשים ואזרחות בישראל', סוציולוגיה ישראלית, 2 (1999), עמ' 285.

[24] ראו, למשל: ר' אוסטרית, 'לאם ולילד', הארץ, 8.7.1929; ת' זלוציסטי, "ליום קרן הילד", שם, 7.7.1929?; 'קרן הילד', שם, 20.11.1930; הלנה חנה טהון, 'העליה הטבעית', דבר, 26.6.1930; 'קרן הילד', הארץ, 10.11.1930.

[25] משיא של 38.8 לידות לאלף נפש ב=1935 ירדה הילודה ל=26.4 לידות לאלף בשנת 1938. 'שאלת רבויו הטבעי של הישוב', דבר, 2.7.1939.

[26] ענת לייבלר מייחסת את התבססותו של השיח הציוני על הילודה בשנות הארבעים למאמציו של הדמוגרף רוברטו בקי, שעמד בראש המשרד לסטטיסטיקה רפואית ב'הדסה' (ואחרי 1948 כיהן כמדען של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של מדינת ישראל). ראו: Anat Leibler, 'Nationalizing Statistics'

[27] יהודה שנהב, היהודים=הערבים, עמ' 34-33.

נושאים קשורים:  מגזין,  היגיינה,  מזרחים,  אשכנזים,  פלשתינה,  ראשית הרפואה,  היסטוריה של הרפואה
תגובות