מחקרים רבים הדגימו קשר בין טיפולי פוריות לבין סיכון מוגבר למומים מולדים. אולם לא ברור עד כמה הסיכון המוגבר קשור במאפיינים של האם הקשורים לפגיעה בפוריות, לעומת טיפולי ההפריה עצמם.
עוד בעניין דומה
במחקר שנערך בדרום אוסטרליה נבחנו בסיסי נתונים לאומיים, הכוללים מידע לגבי טיפולי פוריות, לגבי מומים מולדים, לגבי לידות לאחר מעל 20 שבועות היריון ולגבי הפסקות היריון שבוצעו עקב אבחון מומים עובריים, על מנת לאפיין את הסיכון למומים מולדים הקשור בטיפולי פוריות. מידע לגבי מומים קלים שאינם דורשים טיפול לא נכלל בבסיסי נתונים אלו. נבחנו 308,974 לידות של נשים מעל גיל 20, מתוכן 6,163 לאחר טיפולי פוריות.
בהשוואה ללידות של נשים שלא אובחנו כסובלות מפגיעה בפוריות, לידות לאחר טיפולי פוריות נמצאו קשורות בסיכון מוגבר למום מולד כלשהו (OR 1.47, 95%CI 1.33-1.62). לאחר שהובאו בחשבון גורמים הקשורים לאם ולעובר (כגון גיל האם, מוצאה האתני, מקום הלידה, תחלואה במהלך ההיריון, עישון, עיסוק האם ומצבה הסוציואקונומי וכן מין העובר ושנת הלידה) נמצא סיכון יחסי נמוך יותר, אך הסיכון נותר מוגבר במידה מובהקת (adjusted OR 1.28, 95%CI 1.16-1.41).
סיכון מוגבר למום מולד כלשהוא לאחר טיפולי הפריה מלאכותית נמצא לגבי לידות עובר יחיד, אך לא לגבי לידות תאומים. החוקרים מסבירים כי יש סבירות גבוהה יותר שתאומים שנולדו לאחר הפריה מלאכותית הם דיזיגוטיים, והסיכון למומים מולדים בתאומים דיזיגוטיים נמוך יותר מאשר בתאומים מונוזיגוטיים.
בבחינה פרטנית של סוגי מומים שונים נמצא סיכון מוגבר למומים מרובים, מומי לב, מומים במערכת השלד, מומים במערכת המין והשתן, מומים במערכת העיכול ושיתוק מוחין לגבי לידות עובר יחיד, וסיכון מוגבר למומים במערכת הנשימה בלבד לגבי לידות מרובות עוברים. לא נמצא סיכון מוגבר לאף אחת מהתסמונות שנבחנו (תסמונת דאון, תסמונת אדווארדס, תסמונת פטאו, תסמונת פייר-רובין, תסמונת טרנר או תסמונת קליינפלטר) לאחר טיפולי הפריה מלאכותית, אולם תסמונות אלו היו נדירות.
בבחינת הסוגים השונים של טיפולי הפוריות, נמצא סיכון מוגבר למומים מולדים לאחר טיפול IVFי(OR 1.26 95%CI 1.07-1.48), אולם בהבאתם בחשבון של הגורמים שהוזכרו לעיל, הפכה העלייה בסיכון לבלתי מובהקת סטטיסטית (adjusted OR 1.07, 95%CI 0.90-1.26). לעומת זאת לאחר טיפול ICSI, הסיכון המוגבר נותר בעינו גם לאחר הבאתם בחשבון של גורמים נוספים (adjusted OR 1.57, 95%CI 1.30-1.90).
סיכון מוגבר למומים מולדים לא נמצא אצל עוברים שהוקפאו והופשרו טרם החזרתם לרחם. אמנם מדובר במספר קטן יחסית של לידות, אולם החוקרים משערים כי שרידותם של עוברים פגומים בתהליך ההקפאה וההפשרה מופחתת, וכן קיים הפרש זמנים בין הזרקת העובר לבין החשיפה לטיפול הורמונלי להגברת הביוץ.
טיפול הזרקת זרע תוך רחמית (IUI – IntraUterine Insamination) נמצא קשור אף הוא בסיכון מוגבר למומים מולדים (adjusted OR 1.46, 95%CI 1.09-1.95). טיפולים להשראת ביוץ שניתנו במרפאה לא נמצאו קשורים בסיכון מוגבר למומים מולדים. טיפול ב-clomiphene citrate שניתן בבית נמצא קשור בסיכון מוגבר למומים מולדים, אך מספר המקרים שנבחנו היה קטן.
נמצא סיכון יחסי מוגבר למומים מולדים בלידה לאחר היריון ספונטני של אם שעברה טיפולי הפריה מלאכותית בעבר, לעומת אם שלא אובחנה כסובלת מהפרעה בפוריות: adjusted OR 1.25, 95%CI 1.01-1.56. לגבי לידה לאחר היריון ספונטני בקרב נשים שאובחנו כסובלות מהפרעה בפוריות אך לא טופלו בטיפולי הפריה מלאכותית (לעומת נשים שלא אובחנו כסובלות מהפרעה בפוריות) נמצא סיכון יחסי מוגבר למומים מולדים, אולם מובהקותו הסטטיסטית הייתה גבולית (OR 1.29, 95%CI 0.99-1.68).
החוקרים מסכמים כי אמנם מרבית הלידות לאחר טיפולי פוריות היו של יילודים בריאים, ללא מומים מולדים, אך טיפולי פוריות נמצאו כרוכים בסיכון מוגבר למומים מולדים. הסיכון נותר מוגבר באופן מובהק לאחר הבאתם בחשבון של גורמים נוספים לגבי טיפול בשיטת ICSI, אך לא לגבי טיפול IVF. החוקרים מציינים כי יש גורמים נוספים שעלולים להשפיע על הסיכון שלא הובאו בחשבון (כגון גורמים הקשורים באב), אולם ממצאי המחקר יכולים לסייע בייעוץ למטופלים השוקלים טיפולי פוריות.
ערכה: ד"ר ורד פרכטר
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
