• יו"ר: פרופ' צחי גרוסמן
  • מזכ"ל: פרופ' יעקב ברקון
  • ועד האיגוד: פרופ' אביב גולדברט
  • ועד האיגוד: ד"ר גילת לבני
  • ועד האיגוד: ד"ר יעקב שכטר
דעות

רופא-חולה: בעקבות הזמן האבוד

היעדר זמן מספק עם החולה הוא בעיה אוניברסלית. כדי להתמודד ביעילות עם הבעיה על הרופאים לעבור הכשרה מתאימה ולערב את המטופל כמה שיותר במעקב אחר מצבו הרפואי

מחקר בולט מצא שבניגוד להרגשת הרופאים שהזמן שלהם עם החולים פחת בהשוואה לעבר, הזמן למעשה לא התקצר ואפילו התארך מעט. מה שהמחקר שכח לציין הוא שהמשימות המוטלות על הרופאים התרבו מאוד בשנים האחרונות, ולכן עליהם להספיק הרבה יותר באותו זמן. החולים כיום בהשוואה לעבר מבוגרים יותר, חולים ביותר מחלות, מטופלים ביותר תרופות ועברו יותר בדיקות, פרוצדורות ואשפוזים. דווקא כשכולם מסכימים שהתקשורת עם החולה הופכת להיות מרכזית יותר בטיפול - היא גם נעשתה קשה יותר (ולכן אורכת זמן רב יותר) בגלל הבדלי שפה ורקע תרבותי שכיחים בין הרופא למטופל, גיל מבוגר ומורכבות הנושאים שעל הפרק.

התקדמות הרפואה גם פתחה מגוון של אפשרויות הן בבחירת הבדיקות הנחוצות והן בבחירת הטיפול המיטבי. למשל, אצל חולה עם הפרעת הקצב השכיחה ביותר, פרפור פרוזדורים, השאלות הן אם לתת טיפול נוגד קרישה; אם להפנות לצריבה ("אבלציה") למניעת פרפור חוזר; ואם לטפל בתרופה ממשפחה כזו או אחרת - כל אלה מצריכות שיקול דעת, ושיקול דעת מצריך זמן, בין היתר כדי לעיין בספרות המתחדשת כל הזמן או להתייעץ עם עמיתים.

היעדר הזמן מזיק מאוד גם לרופאים, אשר לא פעם מפתחים הרגשה של היעדר שליטה, של תסכול, של התשה ושל אבדן שמחה וסיפוק בעבודתם

היעדר הזמן הוא אוניברסלי מחד ובעייתי ביותר מאידך. בניגוד למקובל לחשוב, הוא לא פוגע רק בחולה שמרגיש שלא התייחסו אליו במצוקתו. היעדר הזמן מזיק מאוד גם לרופאים, אשר לא פעם מפתחים הרגשה של היעדר שליטה, של תסכול, של התשה ושל אבדן שמחה וסיפוק בעבודתם. כמובן, הנזק לחולים עלול להיות חמור הרבה יותר. למשל, טעויות באבחנה ובבחירת הטיפול ואי-ירידה לעומק במכלול הבעיות שיש לחולה הייחודי עשויות להיות נפוצות יותר ממה שמוכנים להודות, וחלק לא מבוטל מהן קשור למצוקת הזמן.

נוסף לכך, מן המפורסמות הוא שריפוי ("הילינג") תלוי מאוד ביחס ובקשר המיוחד שבין הרופא לחולה. האם יכול יחס כזה להתרקם כשהרופא חייב לתת תשומת לב מתמדת למחוגי השעון הרצים ולמסך המחשב שלפניו על חשבון החולה? שלא ברצונם, זמנם של השניים, גם של הרופא וגם של החולה, זולג ואוזל במהירות.

מה בכל זאת אפשר לעשות פרט לדרישה שנראית אוטופית, להכיר בעומס החובות הגדל ולהקציב לרופאים יותר זמן עם כל חולה?

ראשית, על הרופאים לעבור הכשרה, להתאמן וללמוד להפיק את המרב מהזמן הקצר שכן עומד לרשותם. למשל, אוזן רגישה וקשובה, עין בוחנת וניהול נכון של רשומה רפואית מסודרת, מאורגנת ומעודכנת של כל בעיות החולה יכולים לעזור מאוד.

שנית, גילוי נאות. הרופא שנוכח כי אין בכוחו להתמודד עם כל הבעיות במפגש צריך להודות בכך בגלוי ובאופן ידידותי. החולה רק יעריך את הכנות ואת הרצינות וישמח להיות מוזמן למפגש נוסף שבו תימשך ההתייחסות לבעיות שנותרו.

שלישית, ברור כיום כי הטיפול בחולה לא יכול להצליח כלל אם אינו מתבסס על עבודת צוות. הצוות (פרט לרופא ולאחות) כולל גם דיאטנית, עובד סוציאלי, פיזיותרפיסטית, רוקחת קלינית, מזכירה רפואית ועוד מקצועות. אלא שהחולה עצמו חייב להיות מרכיב חשוב ביותר בצוות הזה. ככל שהחולה יודע יותר על מחלתו ועל התרופות לטיפול בה, ככל שייקח יותר אחריות ושותפות בניטור משקלו, פעילותו הגופנית, מזונותיו ומשקאותיו, לחץ דמו ורמות הסוכר שלו - כך תהיינה התוצאות ארוכות הטווח של הטיפול הרפואי טובות יותר, וגם מפגש מוגבל בזמן עם הרופא יניב תוצאות יעילות יותר.
הכותב הוא מנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי קפלן ברחובות, חוקר ומרצה באוניברסיטה העברית ובהדסה בירושלים

נושאים קשורים:  דעות,  הרשומה הרפואית,  רופאי קהילה,  מעורבות המטופל,  הקשר בין רופא למטופל
תגובות
ד"ר עוזי רביב
10.02.2012, 02:01

אכן צודק ד"ר עמיחי שטנר: הזמן הנתון בידינו לטפל בחולים הוא בעוכרינו. הרפואה המודרנית הביאה לחדר הרופא טכנולוגיות חדשות, מחשב עם תוכנות מכאן ועד הודעה חדשה - כמו שאומר הנוער, ובתחום הקליני מידע אדיר הזורם כל הזמן באינטרנט, בספרות, בכנסים. הזמן שהרופא יכול להקדיש לחולה הצטמצם מאד. כמי שסיים לימודיו ב 1960 והחל התמחותו בילדים ב 1962 עברה את הדרך הארוכה של הכפלת המידע הרפואי שהתקצרה עם הזמן ועליך לא לפגר אחריה. ובינתיים המחשבנו עם תוכנות יעודיות ופרוצדורות קליניות ומשרדיות. וגם הפציינטים [הלקוחות] התמחשבו וגילו את האינטרנט ובו אוצר בלום של אתרים רפואיים. אפשר ללמוד מהן ואף לבחון את הרופא אם הוא מעודכן. ה"מאבק רופא-חולה" קיבל אופי אחר ולזה דרוש זמן.
לגבי רופאי משפחה ורופאים פנימיים, איני יודע אם כיום מלמדים בפקולטות לרפואה בארץ את בעיות הגיל השלישי, הגיל שנדרש יותר מכולם לרופאים. ברור שעיסוק באוכלוסיה זו דורש זמן וידע מתאים ולא ברור לי אם כלים אלה ניתנים לרופאינו.

רוברט הופמן
10.02.2012, 09:29

ד"ר שטנר מתאר את חלק מתיסכולי הרפואה הראשונית.
אני חולק על 2 נושאים. הראשונה - האם באמת עלינו לוותר על דרישה לזמן סביר עם המטופלים שלנו? (ועולה לי לראש התמונה של פסיכולוג קליני שיאלצו אותו לראות מטופל ברבע שעה ולא ב 50 דקות!). אני חושב שהמאבק האמיתי של רפואה הראשונית צריכה להיות על זמן סביר עם כל מטופל - לפי ראות עיניו של הרופא.
הנושא השני - ניסיון לפתור את מצוקת הזמן שלנו עם אוטסאורסים outsourcing - מסוג זה או אחר ב"עבודת צוות" אולי מהווה פתרון חלקי, אך מעורר לא מעט בעיות. בעיה אחת -שכל איש צוות כזה יתן המלצות לפי הכשרתו ואישיותו. הרופא מוותר על היכולת שלו לתת מסר אחיד וברור למטופליו. ומדוע?
כי המערכת לא נותנת לו די זמן לטפל כראוי במטופליו?? לא נראה לי שזה פתרון הנכון.
מגיע לרופאי ישראל לקבוע מהן התנאים הדרושים למתן שירות רפואי איכותי ומכובד. מגיע לרופאים ולחולים שנושא זה יהיה שקוף וברור. אם דרוש כוח אדם נוסף לפתרון הבעיה - אז צריך לבחון ולפרסם את הצרכים, ולתכנן את תוכנית הלאומית לפתרון.
אל לנו להסכים שהאוצר/משרד הבריאות לא יסכימו - או שאין פתרון נכון.

נועם נטיף
11.02.2012, 21:02

התרשמותי האישית לאחרונה היא שהמערכת אינה מעונינת ברפואה איכותית, אלא ב'לקוחות' (ולא מטופלים) מרוצים, כאשר ידוע שאין קשר בין איכות הרפואה לשביעות הרצון של המטופל.
את המערכת מענין לסמן 'וי' על בדיקת החולה ותו לא.