פסק דין בתיק XXX (המנוח) ואח' נ' קנית השלום השקעות בע"מ ומגדלי מרכז עזריאלי. זוהי תובענה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעים, הוריהם של שני מנוחים שהתאבדו בקפיצה ממבנה במרכז עזריאלי בתל אביב בשנת 2004 ובשנת 2007. השופטת הילה גרסטל, נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, התבקשה להכריע בשאלת האחריות של הנתבעות להתאבדות המנוחים.
עוד בעניין דומה
המנוחים הגיעו למגדלי עזריאלי, עלו לקומה השלישית של הקניון, עברו את הגדר וקפצו אל מותם. השאלה שנדונה במקרה זה היא אם זמינותו של אמצעי התאבדות היא בעלת משקל מכריע בהוצאת המעשה לפועל.
התובעים הפנו לפסיקה אנגלו-אמריקאית וטענו שאמנם הגישה המסורתית הייתה בעבר שהתאבדות מעצם מהותה אינה יכולה לשמש עילת תביעה בנזיקין, אולם גישה זו משתנה. עוד הם טענו שאם יימצא שההחלטה להתאבד נתרמה במשהו על-ידי כוח המשיכה של מגדלי עזריאלי כמרכיב אחד מני כמה בשרשרת הסיבתית, אזי כל הטענות שהקשר הסיבתי נותק על ידי המעשה הרצוני של ההתאבדות - לא תמנענה הטלת אחריות.
פרופ' ישראל אור-בך ז"ל, המומחה מצד התביעה, הסביר בחוות דעתו שהמנוחים נמשכו למגדלי עזריאלי מאחר שהתאבדות ממנו נושאת אופי הרואי, מעידה כביכול על אומץ לב ועושה רושם על הסביבה (תכונות רלבנטיות לצעירים אובדניים). משכך, ברור שהצעירים רצו להתאבד דווקא ממגדלי עזריאלי, והציטוט "לקפוץ מעזריאלי" אף יוחס כמותג להתאבדות. התובעים מוסיפים לטעון שחברת מגדלי עזריאלי הייתה צריכה לצפות את האפשרות שיגיעו לשם כדי להתאבד ולהקשות ככל האפשר על הביצוע, כפי שנעשה במקומות אחרים בעולם. לדברי פרופ' אור-בך, חסימת הנגישות לקפיצה בולמת את ההתאבדויות.
הנתבעים טענו, בין היתר, שיסודות עוולת הרשלנות כפי שנקבעו בפסיקה אינם מתקיימים במקרה דנן. עוולת הרשלנות לא נועדה להטיל אחריות על בעלי מקרקעין כלפי מי שאינו האדם הסביר והמשתמש הסביר, אלא כלפי המשתמש הסביר, ולגביו אין כל בעיה עם המרפסת. עוד טענו הנתבעים שהמרפסת מצויה בקומה השלישית של הבניין ומיועדת למטרות שעשועים ופעילות לשירות הקהל, ונערכות בה פעילויות רבות. סגירת דלת היציאה למרפסת משמעה מניעת האפשרות להשתמש בנכס בהתאם לייעודו המקורי. בבחינת החבות המושגית יש לבחון את שיקולי התועלת בבניית חומות אשר יפגעו בהנאת המיליונים שבאים לקומה זו בשל אופייה הפתוח. מרכז עזריאלי נועד למטרות הנאה ובילוי ואין זה מתפקידו למנוע התאבדויות.
עוד מסרה ההגנה שטענת התובעים שבאתרים מועדים אחרים בעולם לא ניתן יותר להתאבד אינה נתמכת בכל ראיה, שהרי לא הוכח שאותם מתאבדים פוטנציאליים, שלא מימשו כוונתם באתר הספציפי, לא עשו כן במקום אחר. משכך, הנתבעות אינן "הסיבה בלעדיה אין" ולא מתקיים קשר סיבתי עובדתי.
טענה נוספת של ההגנה הייתה שהתובעים צירפו לכתב התביעה חוות דעת של פסיכולוג, אולם לא מדובר במומחה רפואי כפי שנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי ולכן התובעים מנועים מלהוכיח כל עניין שברפואה. כמו כן, חוות הדעת כלל לא עוסקת במאפיינים הפרטיים של כל אחד מהמנוחים (בניגוד לחוות הדעת של ההגנה שנערכה ע"י פרופ' משה קוטלר), אלא אך ורק בשאלה המושגית והכללית של התאבדות מ"אתר חם".
השופטת קבעה בקשר לאחד המנוחים שיש לקבל את סברתו של פרופ' קוטלר שהמשיכה למוות היא בליבת האירוע האובדני והזירה הפוטנציאלית היא אמצעי בלבד. עוד קבעה השופטת שלתובעים הייתה ידיעה מוקדמת באשר לנטייתו האובדנית של בנם, אולם הם לא עשו דבר. באשר למנוח השני, ניתן ללמוד על מצבו הנפשי טרם ההתאבדות ועל כך שהייתה סבירות גבוהה שמותו הטראגי של אחיו בפיגוע היה גורם משמעותי במצוקה שפיתח ואף היה זרז משמעותי לגיבוש הכוונה האובדנית. אם ההורים כשלו בזיהוי או לא הפנו לטיפול, הרי שלא ניתן לצפות מהנתבעות שלא הכירו אותם לצפות את ההתאבדות. ולכן אין קשר סיבתי.
השופטת פסקה שיש לדחות את התביעה, מכיוון שהנתבעות לא היו יכולות או צריכות לצפות את מעשי ההתאבדות באופן שבו התרחשו, ולא הייתה כאן מערכת יחסים בין המתאבד לבין הגוף שעליו הוטלה האחריות (בניגוד למשל לפסיקה נגד בית חולים שאחראי כלפי מאושפז שכבר הוכח שהוא אובדני). מכאן שלא מתקיים קשר סיבתי בין המעשה/המחדל של הנתבעות לבין הנזק.
לסיכום, לא ניתן לומר שבמקרה דנן היו צריכות הנתבעות לצפות את מעשי ההתאבדות, והכול אף ללא התייחסות למצב הנפשי שבו היה שרוי כל אחד מהמנוחים עובר למעשה ההתאבדות. משכך, שוכנעה השופטת כי מבחן הצפיות לא התקיים כאן וכי המעשה המכוון של ההתאבדות ניתק את הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של הנתבעות, אם וככל שהיו כאלה, לבין הנזק.
עוד בנושא: ניסיונות התאבדות מגשר הזהב בסן פרנסיסקו