דעות

היקף חובת הגילוי של מומחה במתן חוות דעת שנייה למטופל

חוות דעת שנייה ניתנת במטרה להרחיב את המידע לגבי אפשרויות האבחנה והטיפול. חובת גילוי המידע מוטלת גם על המומחה הנותן חוות דעת שנייה, ויש להקפיד על כך במיוחד כאשר חוות הדעת ניתנת במסגרת הרפואה הפרטית

חוק זכויות החולה תשנ"ו – 1996, קובע כי זכותו של מטופל לקבל טיפול רפואי נאות הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש (סעיף 5). עוד קובע החוק כי זכותו של מטופל להשיג מיוזמתו דעה נוספת לעניין הטיפול בו (סע' 7) מה שמכונה במקומותינו "הזכות לחוות דעת שנייה". חוות דעת שנייה ניתנת בד"כ במסגרת הרפואה הפרטית ומטרתה להרחיב את המידע לגבי אפשרויות האבחנה והטיפול, וככזו יוצרת ציפיות אצל המטופל הסביר לקבל יחס סובלני ומידע רפואי עדכני באופן המגביר את חובת הגילוי מצד הרופא המוסר את המידע.

חובת גילוי המידע, אשר נקבעה הן בסעיפים שונים בחוק והן בפסיקה, חלה על כל הגורמים המטפלים. במקרים שבהם נגרם נזק כתוצאה מטיפול, משמעות הפרת חובת גילוי המידע מצד המטפלים היא שאלמלא אי-מתן המידע ניתן היה למנוע את הנזק. בעניין זה אין מקום להבחנה בין חובת הגילוי אשר חלה על הרופא המטפל לחובת הגילוי אשר חלה על המומחה שאליו פונה המטופל לחוות דעת שנייה, ככל שיש לאותו מומחה נגישות למידע. לעמדתי, יש ליישם לעניין זה את מבחן החולה הסביר, כלומר על המבחן להימדד על פי צרכיו של המטופל.

השופט ריבלין: הבריאות עומדת בראש מעיינם של רוב בני האדם, וברגיל, אל לו לרופא להכמין מידע העשוי – ולוּ בהשקעת ממון רב – ליתן סיכוי עדיף לריפוי. את הבחירה עליו להותיר בידי החולה

עמד על כך השופט ריבלין בע"א 4960/04 ערן סידי ואח' נ' שירותי בריאות כללית (19.12.2005): "בנסיבות מתאימות עשוי להיווצר צורך ליידע את המטופל לגבי אפשרויות טיפול הזמינות רק במסגרת הרפואה הפרטית – אולי אף במסגרת שירותי-רפואה מעבר לים – וזאת אם אכן מדובר בטיפול או בתרופה שעשויים לסייע למצבו ואינם זמינים ברפואה הציבורית בארץ. הבריאות עומדת בראש מעיינם של רוב בני האדם, וברגיל, אל לו לרופא להכמין מידע העשוי – ולוּ בהשקעת ממון רב – ליתן סיכוי עדיף לריפוי. את הבחירה עליו להותיר בידי החולה; אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. מאידך גיסא, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב, שאיננו רלבנטי למצבו או שאיננו בר-מימוש"

חובת הזהירות של הרופא מבצע הבדיקה מתגברת אם הבדיקה שאליה מופנה המטופל נעשית באופן פרטי. כאשר מטופל פונה ישירות לחוות דעת שנייה, נוצרת בין הרופא המעניק חוות דעת שנייה לבין המטופל מערכת יחסים דומה לזו שבין הרופא המטפל למטופל. במקרה כזה חלה עליו חובת גילוי מוגברת בהכירו את הנסיבות טוב יותר מהרופא המטפל.

בע"א 434/94 ברמן נ' מכון מור פד נא (4) 204 (1997), קובעת כב' השופטת דורנר כי "אמנם לא הייתה מוטלת חובת גילוי על מכון מור כמי שמבצע את בדיקת האולטרה-סאונד לתובעת", אך היא מוסיפה בסע' 15 לפסק הדין: "מסקנה זו אינה חלה על הבדיקה החוזרת ... נוצר קשר ישיר בינה ובין המכון וקמה החובה להסביר לה כי הרופא הפנה אותה לעריכת בדיקה מצומצמת. כאמור ת. ביקשה מעורכת הבדיקה, עובדת המכון, לבדוק את שלמות הגפיים של העובר, בכך שבגדרה לא תיבדק שלמות הגפיים, כך לא נעשה. עריכת הבדיקה המצומצמת ללא הסבר ומתן תשובה כי לא נמצא פגם בעובר היוו כשלעצמם התרשלות".

ההלכות לעניין חובת הגילוי תקפות גם לגבי סיכונים חבויים שאפשר לבדוק, גם במקרים שהמטופל אינו שייך לקבוצת סיכון מסוימת ואין אינדיקציה כי סיכון כזה רלוונטי לגביו

כמו כן, על המטפל להסביר למטופל את תוכן המידע הקשור לבירור הרפואי המשלים לפי צרכיו (ע"א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ נ' מחמד דיראוי (טרם פורסם, 10.11.2005), ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל, פ"ד מז (2) 497 (1993); ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא (2) 171 (1997)).
הפסיקה הטמיעה את ההלכות הנ"ל לעניין חובת הגילוי גם ביחס לקיומם של סיכונים חבויים שניתן לערוך ביחס אליהם בדיקות נוספות גם במקרים שהמטופל אינו שייך לקבוצת סיכון מסוימת ואין אינדיקציה כי סיכון כזה רלוונטי לגביו (ע"א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה פ"ד נו'(4) 746 (2004), וכן ר' ר. בולדוס, כ. מוסק "אולטראסאונד מיילדותי – סוגיות משפטיות באבחון מומים", רפואה ומשפט 30, 21 (מאי –2004).

לאחרונה הסתיים בבית המשפט העליון תיק שנוהל על ידי משרדנו (ע"א 8985/09 ד"ר סרגיי ספקטור נ' קקון (20.9.11) אשר התייחס לשאלת היקף ההסברים שמומחה לנוירוכירורגיה נדרש לתת למטופל שהגיע אליו עם המלצה לעבור ניתוח להוצאת גידול מראשו. הפרשה התפרסמה בעיקר על רקע זיוף טופס ההסכמה לניתוח בידי המנתח. על זיוף זה הורשע המנתח בפלילים, אך השאלה המשפטית שהתבררה בבית המשפט המחוזי הייתה האם היו אינדיקציות לנתח את המטופל/התובע שהגיע למומחה להתייעצות נוספת (על פי הפניית הנוירוכירורג), כדי שיקבע אם לנתח את המטופל או לנקוט בגישה שמרנית.

בית המשפט דחה טענות שלפיהן הסברו של מומחה אחד פוטר את המומחה השני ממתן הסבר על פי חוק זכויות החולה

להלן פרטי המקרה: המטופל נולד עם קוורנומה בראשו. לא הייתה מחלוקת כי עד שנת 2000 מצבו היה תקין לחלוטין ולא הוצגו כל אינדיקציות לבעיות כלשהן. בשנת 2003 איבד המטופל הכרה לאחר שנפל בביתו ובהיעדר סימנים נוירולוגיים האבחנה המבדלת הייתה שאיבוד ההכרה נגרם על רקע אי-נטילת תרופות. מומחה לנוירוכירורגיה שעמו התייעץ המטופל הציג בפניו את האפשרות לבצע ניתוח להוצאת הקוורנומה. כמו כן, הוצגו בכתב הסיכויים לעומת הסיכונים שבניתוח.

המטופל פנה עם מכתב ההמלצה לרופא מומחה להתייעצות נוספת. המומחה המליץ על ניתוח ללא דיחוי על רקע החשד שהקוורנומה מדממת, אף שלא היו לכך אינדיקציות בבדיקת MRI. המטופל נכנס לניתוח בריא ויצא ממנו עם נזק מוחי.

בתביעת הרשלנות הרפואית שהוגשה נגד הרופא המומחה טענה ההגנה שהתובע קיבל את ההסברים על הסיכונים מהרופא המטפל ועל כן המומחה השני הוציא מהכוח אל הפועל את ההמלצה המקורית לנתח והתובע הסכים לה.

חובת מתן ההסברים לפני הטיפול אינה חלה על כל סיכון שבניתוח, אלא על סיכונים מהותיים שעלולים לגרום לנזקים שאינם ביחס ישיר להסכמה שנתן המטופל ולציפיות שנטע הרופא אצלו

בית המשפט המחוזי (השופטת מזרחי בת"א (ירושלים) 6436/04 שלמה קקון נ' ד"ר סרגיי ספקטור (2009) קבע כי מעדויות המומחים של הנתבעים, לרבות עדותו של הרופא המטפל, עולה בבהירות כי ניתוח לא היה האופציה היחידה כפי שטוענים הנתבעים, אלא אחת משתי אפשרויות לפחות – מעקב וטיפול תרופתי או הוצאת הקוורנומה בדרך של רדיוכירורגיה. מכל מקום לא התקבלה טענת המנתח שהסברו של מומחה אחד פוטר את המומחה השני ממתן הסבר על פי חוק זכויות החולה.

יחד עם זאת, ראוי להבהיר כי חובת מתן ההסברים לפני הטיפול אינה חלה על כל סיכון שבניתוח, אלא על סיכונים מהותיים שעלולים לגרום לנזקים שאינם ביחס ישיר להסכמה שנתן המטופל ולציפיות שנטע הרופא אצל המטופל. בית המשפט העליון פירש את היקף חובת גילוי המידע בהרחבה לפי מבחן "החולה הסביר" להבדיל ממבחן "הרופא הסביר". בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקא נ' בית חולים כרמל חיפה (2001) קובע בית המשפט כי: "המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב רופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על פי קנה מידה אובייקטיבי. על הרופא למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע".

בית המשפט קבע שיש להבחין בין טיפול דחוף מציל חיים ובין טיפול מתוכנן (אלקטיבי) המוצע למטופל. בע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה פד נו (4) 746 (2002) קובעת הש' דורנר: "ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי – שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל – נכלל ברף העליון של חובת הגילוי והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת גם אם סיבוכים אלו נדירים"

בית המשפט קבע שיש להקפיד הקפדה יתרה בנושא חובת גילוי המידע ככל שהניתוח דחוף פחות וכן במקרים שבהם מדובר ברפואה פרטית, שבה יש ניגוד בין הרצון המסחרי להרבות בניתוחים לבין האינטרס של החולה

בעניין זה יש להבחין בין חובת הגילוי ברפואה הציבורית לחובת הגילוי ברפואית הפרטית, נוכח ניגוד העניינים המובנה שבו נמצא הרופא שממליץ על הטיפול. עמדה על כך השופטת נאור בפרשת שטנדל: "ככל שהניתוח דחוף פחות כך נקפיד יותר עם הרופא ונדרוש ממנו מתן מלוא המידע, לרבות אזהרה בעניין סיבוכים אפשריים, גם אם נדירים הם. כן נדרוש ממנו להציע למטופל אלטרנטיבות לניתוח – ככל שהן קיימות, ונאפשר למטופל לשקול את האלטרנטיבות בנחת. הקפדה יתרה נקפיד גם, לדעתי, עם הרפואה הפרטית. ברפואה הפרטית קיים לעתים ניגוד עניינים מובנה בין השאיפה המסחרית להרבות בניתוחים לבין האינטרס של המטופל. השאיפה להרבות בניתוחים נלמדת לעתים מעצם הפרסום המציע לציבור הרחב לעבור ניתוחים שונים. כדי להקהות את עוקצו של ניגוד העניינים יש להעמיד את המטופל על הסיכונים והסיכויים שבניתוח המוצע, לרבות החלופה שלא לבצע כלל ניתוח, על סיכוייה וסיכוניה".

לסיכום, היקף חובת הגילוי של הרופא הנותן חוות דעת שנייה אינו נופל לדעתי מזה של הרופא שנתן חוות דעת ראשונה והוא גדול יותר ככל שמדובר ברפואה פרטית, שבה הרופא המייעץ מקבל מהמטופל תגמול על עבודתו.
יחד עם זאת, ברור כי סוגיית מתן ההסברים בהתייעצות נוספת נמצאת בחיתוליה והיא תתפתח ככל שמוסד "חוות הדעת השנייה" יתרחב.

נושאים קשורים:  דעות,  רפואה פרטית,  רופא מומחה,  חוות דעת שנייה,  חובת גילוי,  חוק זכויות החולה
תגובות