באחרונה התפרסמו נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המלמדים כי ב-2010 היה שיעור ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל 7.5%, לעומת כ-8% בתחילת העשור.
עוד בעניין דומה
ירידה זו עומדת בניגוד למגמה הכלל עולמית. על פי הלמ"ס, ברוב מדינות OECD שיעור ההוצאה הלאומית לבריאות כאחוז מהתמ"ג עלה ב-1995-2009 מ-7.4% ל-9.5%. לעומת זאת, שיעור ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל חזר לרמתו ערב הפעלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1995).
בל נטעה לחשוב כי ירידה זו בהיקף ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל מצביעה על התייעלות המערכת: מקורה העיקרי של ירידה זו היה בבלימת היצע שירותי הבריאות (מיטות אשפוז וכוח אדם), שחיקת מקורות המימון של סל השירותים שבאחריות קופות החולים וצמצום היקף תקציב המדינה במימון ההוצאה הלאומית לבריאות. השפעתם המצטברת של מהלכים אלה באה לידי ביטוי בפגיעה באיכות השירות לציבור ובהעמקת הפערים בנגישות לשירותי בריאות.
הירידה בחלקה של ההוצאה לבריאות מהתמ"ג מלמדת על כך שקצבי הצמיחה של המשק הישראלי בשנים האחרונות פסחו במידה רבה על מערכת הבריאות בישראל - בדיוק כפי שפסחו על שירותים חברתיים אחרים בחברה הישראלית.
שיעור מיטות האשפוז הכלליות בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי ובעשור האחרון חלה הקפאה כמעט מוחלטת של הגדלת מספר מיטות האשפוז הכללי. תשומות כוח האדם במערכת הבריאות, ובעיקר מספר הרופאים והאחיות, הוקפאו גם הם בעשור האחרון. הקפאת תשתיות אלה, בשילוב שחיקה מתמשכת במקורות למימון חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הם הסיבה המרכזי לבלימת העלייה בהוצאה הלאומית לבריאות.
בעת כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי היה המימון הציבורי כ-70% מההוצאה הלאומית לבריאות, וההוצאה הפרטית היתה 30%. ב-2010 חלקה הציבורי של ההוצאה הלאומית לבריאות ירד לכ-62%. היקף המימון הציבורי בישראל הוא מנמוכים בעולם המערבי והוא מלמד על חיזוק הקשר בין קבלת שירותי בריאות והיכולת לשלם עבורם.
יש כיום יותר ויותר עדויות על חולים המוותרים על שירות רפואי חיוני כמו תרופות או ביקור אצל רופא כתוצאה מהצורך לשלם עבורם. תלות זו שבין כסף וקבלת שירותים מתחזקת בעיקר כשהפערים הכלכליים בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה מתרחבים, כפי שאכן קורה בחברה הישראלית. שילוב שתי המגמות - התרחבותם של הפערים הכלכליים בחברה והעלייה במימון הפרטי במערכת הבריאות - יוצר את החפיפה בין דו"חות העוני, המתפרסמים מעת לעת, לדו"חות החולי.
צמצום המימון הפרטי בישראל מחייב העמדה של מקורות מימון ציבוריים אלטרנטיביים. הדרישה המקרו-כלכלית למעבר ממיסוי עקיף למיסוי ישיר משמעותה במגזר הבריאות צמצום היקפם של התשלומים הפרטיים לשירותי בריאות, המהווים את הדרך הרגרסיבית ביותר למימון המערכת, והגדלת המיסוי הישיר המיועד לבריאות, למשל, באמצעות ביטול תקרת התשלום של דמי ביטוח בריאות.
מגזר הבריאות הוא דוגמה אחת להתנערותה של המדינה מאחריותה כלפי תושביה. על רקע תשתית הנתונים שהוצגה ניתן להבין עד כמה חיוני הצורך בהחזרת אופייה הציבורי של מערכת הבריאות - בדיוק כפי שחזרה זו נדרשת בתחומים חברתיים אחרים העולים כיום במאבק על צדק חברתי.
*פורסם לראשונה ב'דה-מרקר'