עומס ברזל (iron overload) הוא גורם משמעותי לתחלואה ותמותה בקרב חולי בטא-תלסמיה מייג'ור הנזקקים לעירוי דם מגיל צעיר. סיבוכיו כוללים פגיעה כבדית ופגיעה לבבית, וכן פגיעה בגדילה ובהתפתחות המינית. טיפול באמצעות iron chlators העלה את תוחלת חייהם של החולים, אולם הטיפול בחולים רבים לא היה אופטימלי, בין השאר בשל היענות ירודה לטיפול פרנטרלי ב-DFO. נוסף לכך, הטיפול ב-DFO הביא להחמרת הפגיעה בגדילה ובהתפתחות המינית בשל השפעה טוקסית על מבנה העצם.
עוד בעניין דומה
deferasirox הינו כלטור הניתן דרך הפה אחת ליום. הוא אושר לשימוש בחולי תלסמיה בארה"ב לאחר שיעילותו הודגמה במחקר שנערך לאורך שנה. במהלך הניסוי הושווה השימוש בו לשימוש ב-DFOי(deferoxamine), שהוא iron chelator הניתן בהזרקה. כיוון שהצורך בעירויים ובהורדת רמת הברזל ממשיך לכל אורך חייהם של החולים בתלסמיה, ראו החוקרים צורך בקיום מחקר המשך, שיבחן את יעילות הטיפול על פני חמש שנים.
המחקר כלל 555 מטופלים מעל גיל שנתיים. 296 מהם קיבלו deferasirox כבר במחקר הראשוני והמשיכו בכך ארבע שנים נוספות, ואילו 259 אחרים הועברו מקבוצת הטיפול ב-DFO (למעשה קבוצת הביקורת במחקר הראשוני) לקבוצת הטיפול ב-deferasirox לאחר תום המחקר הראשוני. כמחצית המשתתפים היו צעירים מגיל 16. הטיפול ב-deferasirox היה לרוב במינונים של מעל 20 מ"ג/ק"ג, כיוון שיעילותם של מינונים נמוכים יותר נמצאה מוגבלת במחקר המקורי. 181 מטופלים הפסיקו את הטיפול במהלך המחקר מסיבות שונות.
171 מטופלים עברו ביופסיות כבד, ונמצאה ירידה משמעותית בריכוז הברזל בכבד (LIC ,Liver Iron concentration). ההשפעה על ריכוז הברזל בכבד היתה תלויית מינון, והירידה הגדולה ביותר נראתה במטופלים שטופלו במינונים של מעל 30 מ"ג/ק"ג/יום. גם בקבוצה שהועברה לטיפול ב-deferasirox בתום המחקר הראשוני נראתה ירידה משמעותית בריכוז הברזל הכבדי, זאת אף על פי שריכוז הברזל ההתחלתי בכבדם היה נמוך יותר (כיוון שנבדק בתום תקופת המחקר הראשוני, כלומר לאחר שנה של טיפול מבוקר בכלטור אחר, בעוד שבמשתתפים שקיבלו deferasirox מלכתחילה נבדקה הרמה לפני תחילת הטיפול המבוקר בכלטורים).
רמת הפריטין בסרום ירדה במהלך המחקר באופן משמעותי. כמחצית מהמשתתפים הגיעו לרמות המטרה (<1000ng/dL) ואצל רובם הרמות לפני תחילת הטיפול היו גבוהות מכך באפן משמעותי.
תופעות הלוואי השכיחות ביותר של הטיפול היו עלייה ברמת הקריאטינין בדם, כאבי בטן, בחילה, פריחה, הקאות ושלשול. תופעות לוואי גסטרואינטסטינליות נצפו במבוגרים בשכיחות גבוהה יותר מאשר בילדים, היו ברמת חומרה קלה עד בינונית, ושכיחותם ירדה לאחר שנה של טיפול. תופעות לוואי חמורות שנצפו היו חום, hypersplenism, התפתחות אבני מרה וכאבי בטן. תופעות לוואי חמורות (על פי בדיקה קלינית) הופיעו ב-4.7% מהמטופלים.
במהלך המחקר בוצע מעקב אחר קצב הגדילה וההתפתחות המינית של מטופלים בגילאי הילדות והנעורים. קצב הגדילה של הילדים היה תקין, אם כי הם נטו להמצא באחוזונים הנמוכים של עקומות הגדילה. קצב ההתפתחות המינית, הן של בנים והן של בנות, היה תקין.
לסיכום, טיפול ממושך ב-deferasirox הביא לירידה בעומס הברזל ובריכוז הברזל בכבד. רמות הברזל בלב לא נבדקו במחקר זה (וייבדקו במחקר אחר), אולם מרבית המטופלים (83%) השיגו רמות פריטין נמוכות מ-2500ng/dL, כאשר רמה מעל גבול זה קשורה בסיכון מוגבר לפגיעה לבבית ופגיעה בהתפתחות המינית. כמו כן לא נראתה פגיעה בגדילה ובהתפתחות המינית במשתתפים בגיל הילדות, ותופעות הלוואי היו ככלל נסבלות.
ערכה: ד"ר ורד פרכטר
מקור: http://bloodjournal.hematologylibrary.org/content/early/2011/05/27/blood-2010-11-316646.abstract
מילות מפתח: B Thalassemia Major, Iron chelation, deferasirox, DFO
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
