דעות

משכורת הולמת, זה כל מה שאנחנו מבקשים

מאבקנו הוא מאבק על תיקון העיוותים שהושרשו במערכת הבריאות במדינת ישראל עשרות שנים, עיוותים הגורמים לבריחת עמיתים מן המקצוע ולאי-כניסתם של רבים וטובים אחרים

כבר כמה חודשים אני קוראת בעיתונות את הכתבות בנושא מאבק הרופאים ומערכת הבריאות הציבורית, ולא יודעת את נפשי מרוב כעס. נראה לי שנושאים מהותיים אינם מובהרים כלל לציבור, שלא לומר מושמטים בכוונה. ניסיתי לפנות לאחד מכתבי הבריאות המובילים בארץ ולא זכיתי לכל תגובה. לא נותר לי אלא לחלוק אתכם, עמיתיי הרופאים, את מחשבותיי.

רבים מאיתנו נאלצים לעבוד גם מחוץ למסגרת הציבורית, אף שהיו מעדיפים לעבוד במשרה מלאה בביה"ח תמורת משכורת הולמת. צורך זה בהשלמת הכנסה נובע משתי סיבות עיקריות: האחת – אין תקנים לקבלת רופאים נוספים לבתי החולים. השנייה – המשכורת החודשית העלובה בבית החולים איננה מאפשרת פרנסה הולמת למשפחה בין אם מדובר במפרנס יחיד ובין אם לא.

אני, לדוגמה, רופאה בכירה עם כ-18 שנות ותק ו-10 שנות מומחיות (נוסף ל-14 שנים של לימוד רפואה, התמחות והתמחות על). אני מרוויחה כיום 38.78 שקלים לשעת עבודה. כן, כן, סוף-סוף אני מרוויחה (קצת) יותר מהמטפלת שבביתנו. זהו מצב שכיח בקרב הרופאים המומחים במערכת הבריאות הציבורית, ואת זה אף אחד לא מספר לכם.

האוצר מציג את הרופאים כרודפי בצע. בינינו, כמו בכל חברה, יש הרוצים להתעשר, אולם רובנו רוצים רק לחיות "כמו בני אדם". הרפואה ה"פרטית" היא ברוב המקרים עבודה במסגרת קופות החולים, בשעות נוספות רבות ומתישות, ופירושה שבוע עבודה של שעות רבות מעבר לממוצע בתוספת בזבוז זמן וכסף רב (דלק חניה וכו') על נסיעה בין כמה מקומות עבודה שונים, וחזרה הביתה בשעות מאוחרות. אין ספק שרובנו היינו מעדיפים לעבוד במקום אחד בשעות סבירות - תמורת משכורת הולמת.

עכשיו כשאתם יודעים כבר מה שכרי, צאו וחשבו עד כמה יגדל אם יועלה אפילו ב-38% (זהו האומדן המרבי שמצאתי בפרסומים בעיתונות). רגע לפני שאתם מחשבים, שימו לב למה שלא כתוב בעיתון - חלק מן "ההעלאה" הוא מרכיב הקיים כבר היום במשכורת הרופא. כלומר: השכר, שאנו כבר מקבלים, אך איננו מחושב לצרכי פנסיה.

במשך השנים נוצר עיוות, ולפיו במקום משכורת בסיסית הולמת, ניתנת "השלמת שכר" בצורת תשלום על תורנויות וכוננויות

עכשיו נחשו כמה זמן אצטרך לחכות להעלאה "אסטרונומית" זו, כיוון שמדובר על פריסתה ל-8 שנים, ולא ברור באיזה קצב תבוצע. אנא חשבו האם אתם הייתם מוכנים לקבל שכר כזה בתנאים כאלו לאחר 14 שנות לימוד והתמחות בעבודה הדורשת מעורבות ונתינה של 24 שעות ביממה?

רבים מעמיתיי הרופאים הפורשים לפנסיה, יוצאים לשלב הזה בחייהם עם משכורת של אלפי שקלים בודדים, לאחר שהקדישו עשרות שנים מחייהם לטיפול בציבור. גם לאחר כל ה"העלאה" הזאת, ולפי תנאי ההסכם המתגבש - דבר לא ישתנה. שלא יעבדו עליכם.

מבקשים שנחתים שעון נוכחות על מנת למנות את שעות העבודה של כל רופא. לתביעה זו יכול היה אולי להיות בסיס, אילו ניתן היה לדווח ולקבל משכורת גם על השעות הרבות שבהן אנו עוסקים בחולים ובמקצוע מחוץ לבית החולים.

רופא ממוצע בבית חולים נדרש להתעדכן בקביעות בספרות המקצועית, להכין הרצאות לסטודנטים, למתמחים ולישיבות הצוות השבועיות. עליו להכין דיונים על חולים עם בעיות מורכבות ולעתים מזומנות להתייעץ עם עמיתים מהארץ ומחו"ל ולעסוק במחקר. כל זה דורש השקעה של שעות רבות, אשר עד היום נעשות ברוב המקרים על חשבון הזמן הפרטי של כל רופא. כל מי שתובע החתמת שעון נוכחות חייב לכלול גם שעות אלו במניין השעות ולתגמל עליהן במשכורת.

מאחר שהעיסוק ברפואה הוא עיסוק סביב השעון, יש הכרח בביצוע תורנויות וכוננויות על-ידי הרופאים. במשך השנים נוצר עיוות, ולפיו במקום משכורת בסיסית הולמת, ניתנת "השלמת שכר" בצורת תשלום על תורנויות וכוננויות. הבעיה היא שמי שעושה תורנויות רבות עשוי להשתכר יפה, אך מי שלא, אינו מקבל תוספת מספקת על עבודת יומו. הדבר פוגע באנשים ספציפיים כמו רופאות בהיריון, אך גם ברופאים במחלקות שלמות.
הכיצד? בחלק מן המחלקות, קיים כיום מצב שבו עקב השכר הנמוך והיעדר תקנים, נאלצים רופאים רבים להסתפק בחצי משרה בלבד בביה"ח. במקרה כזה, עשויה המחלקה להעסיק מספר רב של רופאים בחלקי משרות, וכל אלה "מתחרים" על 30 כוננויות (אחת בכל יום) בחודש. נוצר מצב שבו גם אילו רופא היה רוצה בכך - הוא איננו יכול לבצע יותר מכוננות אחת או שתיים בחודש, ומשכורתו נפגעת.

האם אתם הייתם מוכנים לקבל שכר כזה בתנאים כאלו לאחר 14 שנות לימוד והתמחות בעבודה הדורשת מעורבות ונתינה של 24 שעות ביממה?

זוכרים את הבדיחה על אותו איכר שניסה להרגיל את סוסו לעבוד מבלי לאכול? - ובכן אנחנו הרופאים הם הסוס, ובעצם החמור, וזו כבר מזמן איננה בדיחה. אנו רואים את קריסת המערכת על כל צעד ושעל - גם מבפנים וגם מבחוץ. אנחנו אלה שעומדים מול החולים. אנחנו ולא ראש הממשלה. אנחנו ולא שר הבריאות (ולא מחליפו) שאיננו. אנחנו ולא סגן שר הבריאות. אנחנו ולא הממונה על השכר באוצר. אנחנו ולא אף אחד מקובעי המדיניות, שלעולם אינם נזקקים לשירותי מערכת הרפואה הציבורית בעצמם.

לכן אנחנו הם אלו שיכולים וצריכים למחות ולעורר זעקה. רק אנחנו הרופאים רואים את המערכת בכללותה, ולכן מאבקנו איננו סתם מאבק על שכר, כפי מנסים להציגו בציבור, אלא מאבק על תיקון העיוותים שהושרשו במערכת הבריאות במדינת ישראל עשרות שנים. עיוותים הגורמים לבריחת עמיתים מן המקצוע ולאי-כניסתם של רבים וטובים אחרים. מאבקנו הוא לכן על דמותה של המערכת כולה. אם אנחנו לא נצליח לגרום לשינוי העיוותים - אף אחד לא יוכל לעשות זאת!

ומילה אחרונה לסיום: למאבק שלי יש גם צד אגואיסטי מאוד. אני חוששת מאוד מכך שבעוד שנים אחדות, אם וכאשר אזדקק חס וחלילה לשירותי מערכת הבריאות, לא יימצאו שם מספיק רופאים טובים כדי לטפל בי. כן. באמת. ואני נאבקת על מנת להבטיח תנאים שיאפשרו לדור ההמשך של הרופאים לעבוד בארץ הזאת. גם אני אזדקק להם - ושלא נדע....

*ד"ר ארנית קריסטל-שליט הפיצה את המאמר הזה גם כמכתב אישי לעמיתיה

נושאים קשורים:  דעות,  הרפואה הציבורית,  שביתת הרופאים,  שכר הרופאים
תגובות